אי שם מעבר לים

קשה להאמין, אבל אנחנו כבר 3 חודשים כאן. רבע שנה(!).

היום השתתפתי בפגישת העבודה ה"חיצונית" הראשונה שלי - היינו סה"כ 9 אנשים, 4 מהקבוצה שלי והשאר הם שותפינו למחקר מברואד ומבחוץ. אפילו יצא לי להעביר מצגת קצרה על מה שעשיתי בחודש האחרון. ואז, באחד החלקים המשעממים בפגישה, הופיעה לי מחשבה. קצת משעשעת קצת מטרידה - מה קורה פה? איפה אני? איך הגעתי למצב הזה?! אני יושב בפגישת עבודה עם אנשים שמדברים רק אנגלית, שלבושים קצת יותר אלגנטי ממה שאני זוכר שנהוג (עניבה זה לא רק לחתונות?), מדברים על דברים שאני בקושי מבין. מדברים *איתי* על דברים שאני בקושי מבין… זה כבר לא נראה כאילו אני בטיול. ואז מופיעה עוד מחשבה מוזרה, אחת שמופיעה הרבה בחודשים האחרונים - "תרשום על זה בבלוג", היא אומרת. מה נסגר עם החיים שלי??

אז מזל, שכמו רב הדברים, גם שינויים משמעותיים בחיים הם הדרגתיים ומלאים בפרויקטים ובפרויקטיי משנה ובמשימות. זה התחיל בלפתוח חשבון בנק ולקנות טלפון סלולרי והתפתח לחיפוש דירה, שהוא למעשה רק אוסף של משימות פשוטות כמו להסתכל באתר באינטרנט, להתקשר למתווכים, לקבוע, לנסוע, לראות דירות, לכתוב צ'ק. ואז חיפוש עבודה שהוא בעצם סתם לסכם מי אני, להיזכר מה למדתי ועשיתי, לקבוע ראיון, לענות על שאלות, להציג מצגת. עד שהגיע סופ"ש האחרון והמשימה שלנו היתה לפרוק את המשלוח מישראל. מאד פשוט: ארגזים של מטבח, של ספרים, של בגדים. יש 24 כאלו ואז 20 ואז 5 ואז מנקים קצת. ואז מדליקים בפעם הראשונה מערכת סטריאו בדירה. והכל עובד, וברדיו משדרים מוזיקה טובה, אבל מדברים רק אנגלית… ואין "גל-גל-גל-גלצ", רק "MAGIC-one-ow-six-point-seven".

אז נדמה שמחשבות כאלו צצות אצלי יותר בזמן האחרון. ללא ספק מדובר בתוצאותיה של השגרה ההולכת ומתקרבת. אין יותר משימות בירוקרטיה, כמעט לא נשארו דברים שצריך לקנות (אבל תמיד אפשר לקנות את הדברים שלא צריך!… ) ומתחיל להיווצר זמן פנוי. עד כדי כך שבסופ"ש קפצנו לחדר הכושר לסיור התרשמות. בלבד.

גם מקבץ אירועים משמחים בארץ לא עוזר - אנשים מתחתנים, נולדים, וכל מה שאני עושה זה שולח זר פרחים. (ומתי הפכתי לאמריקקי שומר פרטיות שלא מספר מי נולד ומי מתחתן?! טוב, רק אגיד שסבתא היא עכשיו כבר סבתא-רבה!). ועם כל הגאווה העצמית על כך שנראה שיש לי חברה אמריקאית (אורגינל) מהעבודה (לעולם לא אדע אם היא באמת חברה, ייתכן שהיא פשוט מנומסת אליי), העובדה שעם החברות (והחברים) בישראל אני בקושי מדבר די מבאסת. טוב, אני מודה! אני כנראה מוכן כבר לדבר על  ג ע ג ו ע י ם.

אולי בפוסט הבא.