אי שם מעבר לים

כשהיינו בניו יורק (אה - היינו בניו יורק. לפני שבועיים וקצת. יצאנו מוקדם בבוקר בראשון, חזרנו מאוחר בלילה בשני, באוטובוס הסיני (שהיה מלא באסייאתים ובסטודנטים אמריקאים). היה מגניב - ניו יורק במרחק 4 שעות נסיעה! היה לחוץ - חייבים להספיק לראות הכל! היה מרגש - 8 שנים לא הייתי בניו יורק. איזה כיף לחזור, ועוד עם אשתי! היה מעצבן - המון אנשים ברחוב, חלקם נתקלים בך בלי להגיד סליחה, חלקם מעשנים! היה נוסטלגי - ביקרנו בארומה…! יש תמונות)

אז כשהיינו בניו יורק נכנסנו לחנות הספרים בארנס אנד נובל (היינו צריכים לשירותים…) וראינו שם מדף ספרי ילדים על חג ההודיה (Thanksgiving).

היה מעניין לקרוא (כי לא באמת התמצאנו בפרטים. זכרנו משהו עם אינדיאנים) ולראות את ההבדלים בין הגרסאות השונות. הסיפור בגדול - אבותינו הגיעו לאמריקה אבל כמעט רעבו בחורף הראשון שלהם פה. באו כמה אינדיאנים ולימדו אותם לגדל תירס, דלעת ולצוד דגים ובחורף הבא כבר היה מלא אוכל. לכן אנחנו מודים בחג הזה לאלוהים (מישהו מבין את הקשר?) ועל פי הספרים המתקדמים יותר, גם לאינדיאנים.

כשהילדים האמריקאים גדלים מעט, הם מבינים מהר מאד שהחג הזה הוא (בדומה לשאר החגים) חגיגה בעיקר של צרכנות. החג עצמו נחגג ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר וכולל ארוחה עם טורקי (או הודי, תלוי מה יש ממזרח לך) ומאכלי תירס ודלעת (יאמי). יום השישי שאחריו נקרא 'שישי השחור', לא בגלל הפאונדים שנוספו לנו בלילה, אלא בגלל הכמויות האדירות של אנשים שנוהרים למרכזי הקניות (בעיקר ה-outlets) כדי להנות מהמבצעים ביום שמציין את תחילת עונת הקניות של החגים (כריסמס וראש השנה). מדובר בטירוף שלם שכולל פתיחה של סניפים של רשתות קניות כבר ב-4(!) בבוקר (בסט ביי אוהבים לישון עד מאוחר - כל הסניפים נפתחים רק ב-5), כולל פרסומים מאסיביים, דיווח עיתונאי מרתק במהדורת החדשות של כתב שקופא מקור יחד עם כמה עשרות אנשים מטורפים שמחכים מ-10 בלילה לפתיחה ב-4 כדי להספיק לקנות את מה שהם (לא באמת) צריכים. אפילו אמזון (הפייבוריט שלי) השיקה אתר מיוחד לאירוע - www.amazon.com/blackfriday.

את החג עשינו אצל ולרי, דודה של אביגיל, יחד עם ההורים שלה שהגיעו מהארץ ועוד בני משפחה מארה"ב, שהגיעו כולם לפרבר ליד פילדלפיה, פנסילבניה (רק שעה וחצי מאנאפוליס, מרילנד). הגענו ברכבת - 6 שעות של נסיעה בכיף, עם שקע חשמל ללפטופ בכל מושב, כך שרוב הזמן ראינו טלויזיה/סרטים (אביגיל נצלה הזמן גם ללימודים). את הקניות שלי עשיתי און ליין (מיקסר - תודה לסבתא, רסיבר, רמקולים וכמה ספרים), כך שאת יום שישי החלטנו לבלות בפילדלפיה (פעם ראשונה שלי) ולא בפקקים. בפילדלפיה היה בעיקר קר (הרוח, הרוח). הספקנו לטייל בעיקר באזור ההיסטורי, במה שנקרא Independence National Historical Park, שבמרכז המבקרים (המושקע) שלו העובדים לבושים במדי ריינג'רים, כמו בפארקים בהרים… ראינו סרט על התהליכים שהובילו להכרזה על העצמאות, למדנו על בניימין פרנקלין וחבריו, התרשמנו מפעמון החירות וראינו עותקים של הכרזת העצמאות והחוקה (הכל קרה שם). אבל את העיקר כנראה פספסנו - 'מדרגות רוקי'. המדרגות של מוזיאון האומנות של פילדלפיה עליהן טיפס בריצה רוקי האגדי…

היום הלכתי יחד עם עינב (ישראלית), מורה (אמריקאית עם אבא קשמירי) ופטימה (ספרדיה עם אבא סורי) לשמוע את נועם חומסקי (אמריקאי עם שם ישראלי) במיט (הוא מלמד שם כבר 56 שנה רצוף…), במסגרת שבוע זכויות האדם של אמנסטי. בגדול, הוא קרא למעורבות של האקדמיה והאקדמאים (בהווה ולעתיד) בחברה. אני מודה שהלכתי להרצאה בעיקר כי הוא סלבריטי; את דעותיו אפשר לקרוא בכל מקום. הסטודנטים אכן התייחסו אליו ככזה - בסוף ההרצאה ניגשה אליו מישהי והגישה לו במתנה חבילת שוקולדים שווים ועשרות אנשים אחרים ניגשו ללחוץ יד, להצטלם ולקבל חתימה.

אז קצת באיחור - ביום רביעי חגגנו את 'ליל כל הקדושים', או בישראלית - פורים עם דגש על דלעת, רוחות רפאים ובתים הרדופים בהן וממתקים. ברחובות היה ממש נחמד. בתים מקושטים וילדים (עם ההורים) בסיבובי הממתקים המסורתיים. הלכנו למסיבת פורים בבית של חברה ללימודים של אביגיל בשם מארייטה. ובכן, באנגלית המונח מדויק יותר - get together. כיוון שהבנו שבמסיבות Halloween מגיעים מחופשים, ואף ראינו אנשים ברחוב באותו יום מחופשים, די נלחצנו שאין לנו תחפושת. אביגיל אפילו הלכה לסופר לחפש משהו סמלי אבל ללא הצלחה רבה. למזלנו, ברגע האחרון היתה לי הברקה והחלטתי שאתחפש לדלעת. ז"א אלבש חולצה כתומה (נשארה לי מימי ההתנתקות העליזים) ואז גם נזכרתי במכנסי פיג'מה קצרים וכתומים (עם ציורים של רוחות רפאים!) שיש לי. לבשתי אותם על טרנינג ארוך. אביגיל מצאה גם היא חולצה כתומה (מעתיקנית!) גם טרנינג שחור וגם קוקיות כתומות…

מיותר לציין שפרט אלינו אף אחד לא הגיע מחופש / לבוש כמו טמבל…

היה… מעניין! בהחלט. חבורה של 20 חנונים מהרווארד ו-מיט. חצי מזרח אסייאתים, קצת אירופה וישראל ושניים וחצי אמריקאים אמיתיים. יושבים, אוכלים קרפים צרפתיים, מרק עוף אסייאתי וקוביות גבינת צ'דר עם אננס. פיוז'ן. לידי ישבה איזו ילדונת שלטענתה יש לה כבר תואר ראשון והיא מורה בבי"ס יסודי כבר 4 שנים. לא הפסיקה לקשקש וקראה לנו מספרי ד"ר סוס. חבר של מריאטה הביא את הכינור שלו והפליא בוירטואוזיות שלו אך התבשם מאהדת הקהל ובמקום לפרוש בשיא המשיך לנגן ולנגן עד שהורד מהבמה באכזריות (ז"א באכזריות אמריקאית - קריאת התפעלות מזויפת מלווה בחיוך בזווית מאד מסוימת שאמור לסמן לך שנמאסת).

ההנאה שלי באירועים כאלו נובעת, כפי שאפשר לצפות, בעיקר מהחוויה האנתרופולוגית. אנשים מכל כך הרבה סוגים יש פה. לפני כמה ימים בארוחת צהרים ישבה שולחן לידי חבורה של 3 נשים אפריקאיות-אמריקאיות וגבר אפריקאי-אמריקאי. הבנות נשמעו כמו וופי גולדברג ב-Sister Act. הם פשוט דיברו בכזו אנגלית אפריקאית-אמריקאית מגניבה. כבדה אבל כזו שאני עדיין מצליח להבין ושמלאה בקריאות 'Oh my Lord!' ו-’sister'. מאז מורה היא אחותי (Yo sis! S'up?) ואני לא מפסיק לשבח את האל (Praise the Lord!).

בסוף השבוע הקודם הגיע המשלוח שלנו מישראל (באיחור של חודש ובחוסר של ארגז אחד מתוך 25). בקרוב הפוסט שיסביר לכם ולמכריכם למה אסור, אסור, אסור להתקרב ל-'אלפא שילוח בינלאומי' הידועים גם בשם 'גאמא שילוח בינלאומי' וגם בשם (שכה יהיה לי טוב) 'אומגה שילוח בינלאומי'. אבל במקום לפרוק את הארגזים, נסענו מערבה לטיול השלכת שלו ציפינו כל כך הרבה זמן. נסענו מערבה כחצי שעה, רק כדי לגלות שאנחנו כבר אחרי השיא… העצים חלקם כבר ערומים וחלקם ירוקים, כך שהסתבר לנו בדיעבד שטיול השלכת שלנו היה שבועיים קודם כשנסענו דרומה לאיקאה. אבל זה לא אומר שלא נהנינו - התרשמנו בדרך מחוות חקלאיות שמלאות בדלעות על כל סוגיהן (ובהרבה רוכשי דלעות) וגם הקפנו ברגל את Walden Pond - אגם נחמד עם חשיבות היסטורית כלשהי, שאולי אביגיל, אם יצא לה אי פעם לכתוב לכם שוב (לפני טקס קבלת התואר ז"א), תוכל להרחיב עליה (לא כל כך הקשבתי…).

אוקיי, אז באמת הרבה יותר קשה לתחזק בלוג כשאתה עובד במשרה מלאה, אני מודה. ההתפתחות העיקרית פה בימים האחרונים - מזג האויר. הנ"ל התחלף (ביום בהיר אחד) לסתווי, או במונחים ישראליים - חורף תל אביבי קר במיוחד. השמיים רוב הזמן אפורים, הטמפרטורה בבוקר חד-ספרתית (אבל היי - עדיין מעל לאפס!) ומגיעה בשיא לכ-16 מעלות. גשם יורד לפרקים וללא התרעה מוקדמת (שמשי ובהיר כשאני יוצא להפסקת צהרים, אפור וגשום בחזרה…) והחימום בדירה שלנו כבר החל לפעול בלילה ובבוקר תוך שהוא ממיס דברים שהשארנו בטעות בצמוד לרדיאטורים…

בעבודה אני ממשיך בעיקר לקרוא מאמרים וספרים, וגם קצת להתנסות בכלי המחקר שפיתחו פה. בהזדמנות הקרובה אפרט פה על המחקר הספציפי עליו אתחיל לעבוד בקרוב. אביגיל גם תפרט על חברים מעניינים ללימודים אותם היא פוגשת. בינתיים, הנה כמה מילים על מספר חוויות אחרונות:

1. אולי יצא לכם לשמוע בשבוע שעבר על טקס הענקת פרסי האיג-נובל. מסתבר שהטקס הזה נערך ברחוב שלנו, באותה כנסיה ענקית (שהיא למעשה כבר זמן מה לא כנסייה אלא היכל הזכרון של הרווארד). לטקס לא הלכנו (עולה כסף…) אבל יומיים אחרי הטקס (שבת) הלכתי ל-MIT לאירוע שהוא הגרסה המדעית (והחינמית) של הטקס הנוצץ, בו כל אחד ממקבלי הפרס של אותה שנה נותן הרצאה של 5 דקות על המחקר שלו. האולם היה מלא באנשים צמאים לידע (ובעלי הרבה זמן חופשי) - בקיצור, גיקים כבדים שחבל על הזמן. אחד כתב על הלוח את רשימת כל המחקרים הזוכים של אותה שנה, בכתב מראה… שני, שנענה לבקשת המנחה לשני מתנדבים, הסתבר כבעל שעון יד בינארי ולכן לא יכול היה למלא את תפקיד מודד הזמן בהרצאות… והבחור שלידי שפשוט התלהב (כמו רוב הקהל) מכל שטות מבדחת לכאורה שנאמרה שם תוך מחיאת כפיים מטורפת ופשוט חירפן אותי. ההרצאות היו בכללן די מעניינות. בסופו של דבר מדובר במחקרים אמיתיים, גם אם מעט ביזאריים.
2. ואם כבר נגענו בדברים מוזרים שקורים ב-MIT: היום החלטנו לחגוג 38 חודשים לדייט הראשון שלנו בבראנץ' שוקולד שאורגן על ידי אותה מעבדה אגדתית למדעי השוקולד. ובכן, ציפינו לכמויות אדירות של שוקולד בל צורותיו, אבל לאכזבתנו גילינו שכשאומרים בראנץ' מתכוונים לפנקייק'ס, קרפים וואפלים בלגיים, ושעל מנת להתאים אותם לאירוע שוקולד מוסיפים לכל אחד מהם קמצוץ של שוקו-צ'יפס. האירוע הפתיע אותנו בצנעתו אבל האווירה הייתה בייתית ומעניינת. מחוץ לאולם בו נערכה הסעודה עמדה מכונה אוטומטית לממכר חטיפים. שמנו לב שיכולנו לסדר לעצמנו ארוחת שוקולד משלנו עם הרבה יותר שוקולד בעזרת חמשת הדולרים שתרמנו, כנהוג וכמצופה, למעבדה למדעי השוקולד… חוץ מזה היה נחמד לטייל על שפת הנהר (גם היום היתה צעדה למען סכרת(!) אם כי צנועה יותר. הייתכן שמדובר בצועדים האחרונים מצעדת הענק של לפני שבועיים?). מישהו אמר תמונות?
3. ליד העבודה ישנו חניון מכוניות מופלא בן 5 קומות. מופלא כי כשעולים במעלית לגג שלו, במקום מכוניות מגלים גן מטופח, כולל הכל - דשא, פרחים, שבילים וספסלים. גן שאם היה ממוקם בקומת הרחוב כבר מזמן היה לו שם והוא היה מצוין במדריכי התיירים כפנינה עירונית. במדריך שלי הוא מקבל 5 כוכבים.

1. אני חושב שאביגיל כתבה פה כבר בעבר שקומקומים חשמליים לא ממש פופלאריים פה. אבל אנחנו התעקשנו ואנחנו הבעלים הגאים של אחד כזה. בדרך כלל זו אביגיל שמכינה (ושותה) קפה/תה. אבל לא מזמן יצא לי להרתיח מים בעצמי וכשפתחתי את מכסה הקומקום משהו היה נראה לי מוזר - גוף החימום המתכתי הנמצא בתחתית הקומקום מבריק! בארץ זה נראה ברור שאחרי שמרתיחים מים שלוש פעמים גוף החימום הופך מט ובהמשך הופך למצופה אבנית. פה לא. אבחנה שהיה חשוב לי לשתף, מצטער.
2. עוד תופעה חביבה - כשהולכים ברחוב, מדי פעם נכנסים לעננה בלתי נראית של ניחוח כביסה נקייה, המשרה תחושת רעננות ורצון להתכרבל. ברוב הבניינים פה יש בקומת המרתף חדר כביסה והאויר החם של מייבשי הכביסה בדר"כ מועבר בצינורות אל מחוץ לבניין, מעט גבוה מהמדרכה. די נחמד, וקורה גם באזורי בילויי - אתה עובר ריח של מסעדה תאילנדית, פיצה, כביסה…
3. גם הרווארד וגם MIT משופעים באירועים לקהל הרחב - חינמיים או בהנחה לסטודנטים/עובדים. נרשמתי לקבל מיילים על אירועים של MIT ואתמול קיבלתי מייל שבו בין השאר סופר על תהלוכת פילים(!) שאמורה לעבור היום ברחוב הראשי של קמברידג' בתוך MIT, בשעה 10:30. התהלוכה היא חלק ממסע יח"צ לקרקס שמגיע לבוסטון בכל שנה. אז לקחתי שוב את המצלמה לעבודה, והנה התוצאה:
   
   מטורף, לא?
   טוב, האמת שהסיפור הולך קצת אחרת: בבוקר באמת לקחתי את המצלמה ובעבודה שאלתי את Maura אם היא רוצה ללכת איתי לראות פילים צועדים ברחוב הראשי; היא חשבה שאולי לא הבנתי כל כך את האנגלית בפרסום אבל גילתה רוח ספורטיבית (ורחמים?) והצטרפה אליי. חיכינו 5 דקות, 10, 20 וגם 30 אבל לא פילים ולא יער. בשלב זה היא הייתה בטוחה שלא הבנתי את האנגלית נכון… אבל הבון הבנתי, ואין לנו מושג מה עלה בגורלם של אותם פילים שלא הופיעו השנה. התמונה למעלה היא מהמצעד ב-2005.
4. דבר נוסף מעניין ב-MIT היא המעבדה למדעי השוקולד. מטרתה להפיץ את ההערכה לשוקולד ברחבי הקמפוס וליצור הזדמנויות ללימוד, הערכה וסיפוק התשוקה לשוקולד (תרגום חופשי מאד). בין השאר היא מארגנת בקרוב בראנץ' שוקולד (הכניסה חופשית), סדנאות שוקולד, תחרות הכנת טראפלס ועוד. לא מאמינים? כנסו.

אז כמו שאביגיל סיפרה, יצאתי בשבת לטיול אופניים בעיר. הרבה זמן לא נסעתי על אופניים. אני חושב שהפעם האחרונה היתה ביום כיפור לפני ארבע שנים. למעשה רציתי לצאת לטיול האופניים בשבת לפני שבוע, כדי להרגיש את אווירת החג פה.

בכל מקרה, מזג האויר אתמול היה פשוט מצוין! 21 מעלות ושמים בהירים, אחרי כמה ימים חמים. קבעתי עם עינב, תל אביבית שהגיעה בתחילת החודש לבוסטון לעבוד על הדוקטורט שלה במשך שנה. הכרתי אותה (עוד בארץ) דרך חברתי היקרה עדי. (אבחנה: לפני שהתחתנתי היו לי חברה וידידות. היום יש לי אישה וחברות…). עינב רגילה עוד מהארץ להתנייע באופניים והגיעה עם אופניים שקנתה פה. למעשה, נראה לי שיש לה חגורה שחורה בנהיגה על אופניים, היות והיא נהגה לנסוע בהם בכבישי ת"א, יחד עם נהגי ת"א האדיבים. אביגיל היתה צריכה ללמוד (נקווה שעד שתיפתח ההחלקה על הקרח בפארק היא תהיה פנויה קצת יותר). אז נסעתי ברכבת לבוסטון, לחנות אופניים שגם משכירה. שכרתי זוג אופניים עירוניים (מקבלים גם קסדה ומנעול) ב-$25 ליום. אחרי שוידאתי שאני זוכר איך רוכבים, יצאנו לדרכנו.

נסענו לגשר הרווארד, שמחבר את MIT (שנמצאת בקמברידג') לבוסטון (לא, אין גם גשר MIT שמחבר את הרווארד לבוסטון…). לתדהמתנו הרבה נתקלנו בתחילת הגשר בנחיל ענק של אנשים שעולים מהטיילת לגשר. נחיל משמע אלפי אנשים, כולם עומדים בסבלנות לצד הנהר ומחכים לעלות לגשר (הגענו בתחילת הצעדה כנראה). זו היתה צעדה למען חולי סוכרת, לעידוד המודעות ולהשקעה במחקר. מסתבר שבאותו יום צעדו כחצי מיליון אמריקאים ב-200 ערים ברחבי האומה. אנשים היו מחולקים לקבוצות (עם חולצות זהות וכו') ובראש כל קבוצה הולך מישהו עם שלט עם שם הקבוצה והסכום בדולרים שתרמה. המון דולרים. רק אז הבנתי איך צעדה עוזרת לחולי הסוכרת. חצינו את הגשר ברגל יחד עם כולם וזנחנו את התוכנית לנסוע על גדות הנהר. המשכנו לסיבוב ב-MIT וחזרנו לבוסטון דרך גשר אחר עד לעצירה ב-Starbucks להתרעננות…

רב הזמן נסענו על המדרכות, למרות שלא כל הולכי הרגל אהבו את זה ולמרות שבהרבה כבישים קיים נתיב לאופניים. ניסיתי את זה פעם פעמיים אבל הלב שלי חלש מדי בשביל החוויה הזו. המשכנו ל-Copley Square האהובה ומשם לשרשרת הפארקים/גנים הידועה בשם Emerald Necklace. הפארקים הם מבית היוצר של אדריכל נוף בשם Frederick Law Olmsted שתכנן גם את ה-Central Park בניו-יורק. האמת שאין כל כך מה להשוות לסנטראל פארק. הפארקים האלו הזכירו לי יותר את גני יהושע. קצה השרשרת הוא ב-Brookline שהיא השכונה היהודית של בוסטון (למעשה, רשמית היא עיירה נפרדת). שליש מהתושבים יהודים, המון ישראלים, מסעדות מזרחיות שצריך לבדוק. שם גם הדירה של עינב אז קפצנו לבקר. משם חזרתי לחנות האופניים, וברכבת חזרה הביתה. היה פשוט כיף, מעולה, נפלא. הזכיר לי כמה אהבתי לנסוע על אופניים פעם והראה לי כמה כיף ופשוט לעשות את זה פה.

מפת המסלול שעשינו מצ"ב להתרשמותכם. התרשמותכם גם מכמות ההשקעה שלי בתיעוד חיי (ובבחינת כלים חדשים שגוגל מספקת). כמו כן, תמונות מהטיול (ולמעשה בעיקר של עינב שאין לה מצלמה פה וטרם שלחה תמונות לישראל), אפשר למצוא כאן.

View Larger Map