מאז יום ראשון האחרון, עת שמענו את השיר הנ"ל ברדיו, הוא לא מפסיק להתנגן לי בראש. ברדיו?! האמת שאני לא זוכר אם כבר סיפרנו על הפינוק שיש לנו בימי ראשון - להתעורר לצלילי מוסיקה ישראלית ברדיו. במקרה יום אחד הרדיו נשאר מכוון לתחנה שלא הכרנו - WERS 88.9FM - וביום ראשון שלאחריו התעוררנו בבהלה מסוימת לצלילי הגיטרה של דיוויד ברוזה. לא שיש לנו בעיה עם דיוויד ברוזה… מסתבר שבכל יום ראשון מ-8 ועד 11 בבוקר משדרים שם שירים ישראלים (ואפילו עדכניים ולא רק חסידיים/להקות צבאיות). אגב, מיד לאחר מכן משודרת בשידור חי דרשת יום ראשון מהכנסייה First Church בבוסטון…
טוב, אז נדבקתי לשיר והנה אתמול באמת הגיע הקיץ! או לפחות מה שבבוסטון נקרא קיץ. הנה תחזית מזג האויר שפורסמה לאתמול:
High: 28°C RealFeel®: 29°C
Clouds and sunshine with a couple of showers and a heavy thunderstorm; breezy.
העניין הוא שהתחזית קלעה בול! ב-1 בצהרים היה חם עם שמש יוקדת, רוח חזקה וטפטוף, וב-3 כבר היה מעונן עם רעמים וברקים וגשם חזק שטרם ראינו כמותו כאן. אחרי הצהרים הגשם הפסיק ורק היה חם ובלילה היו 8 מעלות. קיץ אמיתי.
בסוף השבוע האחרון ציינו את Memorial Day הראשון שלנו כהלכתו. כמעט - לא הלכנו לברביקיו - אבל קניות עשינו גם עשינו! היינו צריכים לקנות בגדים לחתונה של סיגל, אז את שבת העברנו במייסי'ס בבוסטון (שעתיים כדי לקנות לי בגדים, שש שעות כדי לחפש לאביגיל) ואת החצי הראשון של ראשון העברנו באיזה קניון ענק (והאמת שמרשים במידה מסוימת) מחוץ לעיר (ברלינגטון). תמונות. מצאנו ביגוד מתאים גם לאביגיל, אל חשש. אני בטוח שגם בחתונה השנה כולם יגידו לה כמה יפה ה…שמלה שלה.
כיוון שסיימנו מוקדם מהצפוי בקניון, הצלחנו להכניס ללו"ז שלנו עוד פעילות מתאימה לחג - צעידה בשבילי לוחמים. לוחמים אמריקאיים אמיתיים, מהתקופה שעוד נלחמו פה על אדמה אמריקאית. צעדנו בשביל שבו נלחמו לפני מעל 200 שנה הבריטים מול המתיישבים, בקרב שפתח את מלחמת העצמאות האמריקאית. תמונות.
אז זהו, עוד שבוע וקצת (שבת בבוקר) אנחנו מגיעים! מי היה מאמין. האמת שהתחושה, כפי שניתן לצפות, מוזרה. למרות שהמקום והאנשים מוכרים ואהובים, הסיטואציה שונה מכל מה שהכרנו עד כה. ביקור מולדת. בנוסף כמובן יש גם את הלחץ הצפוי של איך נספיק לראות את כולם ולעשות את כל מה שאנחנו צריכים בארץ, ואת הלחץ האישי שלי של איך אצליח לא לאכול בארץ יותר מדי חומוס לפני החתונה כדי שאצליח להיכנס למכנסי החתונה החדשים (והקצת לוחצים מלכתחילה) שלי…
מי שרוצה שנביא לו/ה משהו (3.33 3.23 שקל לדולר?!) וטרם אמר את דברו - זה הזמן.
קצת באיחור, קצת על החיים פה בין Thanksgiving לכריסמס:
השירים ברדיו. זה מתחיל מייד אחרי Thanksgiving ביחס של שיר כריסמס אחד לכל שלושה רגילים ומסתיים בכריסמס עצמו במרתון של 18 שעות (בלי פרסומות) של השירים הללו. תופעה מעניינת שקשה למצוא לה מקבילה בארץ. זה לא כאילו היו משמיעים בגלגלצ ביצועים לשירי חנוכה, או ראש השנה. פה השירים הם במיינסטרים, נכתבים ומבוצעים ע"י אמנים מהשורה הראשונה (שעושים הרבה כסף מתגמולים באותם ארבעה שבועות). השנה היו שתי יצירות שנטחנו במיוחד בגלגלצ המקומי שלנו, לאחת מהן נדבקתי בצורה די קשה. לאחר שבועיים של זמזומים מצאתי שמדובר בשיר של ג'ון לנון בשם Happy Xmas (War Is Over) ושהוא שיר מחאה מתקופת מלחמת וייטנאם. הגרסה המקורית נשמעת ככה:
גרסה מותאמת למלחמה בעיראק כאן (תמונות קשות מאד לצפייה. באמת.)
היצירה הנטחנת (והמצוינת) השנייה הייתה Christmas Eve/Sarajevo 12/24 בביצוע של Trans-Siberian Orchestra. האם זה מקרה שגם המקור שלה הוא במלחמה? לא יודע. אבל היא גם מקשרת אותנו לנושא הבא.
קישוטי הבתים. מחזה די מלבב. כשמסתובבים פה בשכונות המגורים (בדרך לסופר למשל), אפשר להתרשם מההשקעה. החל משרשראות פשוטות של נורות קטנות ועד פסלים שלמים (עצים, סנטה, איילים) עשויים נורות (אפשר להשיג בסניף ACE הקרוב). כמובן שהנטייה של האמריקאים להגזים/להראות ששלי גדול יותר/שלי יש יותר כסף להוציא על שטויות/שאני פטריוט גדול יותר מתבטאת גם פה. דוגמאות אפשר לראות כאן. כשמשלבים גם את האייטם הקודם, מקבלים את הסרטון למטה. עד כמה שאני זוכר זה התחיל מתחרות קישוטי בתים, והגיע להיות פרסומת של איזו חברת בירה…
קניות. והרי איך אפשר לשכוח - מדובר בתקופת הקניות האינטנסיבית ביותר בשנה (השנה גידול של רק 3.6 אחוז במכירות לעומת אשתקד. ב-2006 בערך 8%, ב-2005 כ-10%). כיוון שלא באמת הלכנו להסתובב בחנויות (והרי כל הקניות שאני צריך מסתכמות באתר אחד קטן ברשת), וכיוון שאנחנו לא מחוברים לכבלים, החשיפה העיקרית שלנו לנושא הייתה בעזרת הפרסומות ברדיו. היו שתי פרסומות שאהבתי, שמנסות לשכנע אותך לקנות לחבריך כרטיס מתנה שווה כסף (Gift Card) ולא מתנה פיזית. הראשונה היא של Dunkin' Donuts והיא משעשעת אותי בעיקר בגלל הסלוגן שלהם: America Runs on Dunkin'. כאילו באמת אפשר לרוץ אחרי ביקור במאבסת הסופגניות הזו. השנייה מפרסמת רשת תחנות דלק ומספקת סיבה הגיונית לקנות ליקיריכם כרטיס דלק - בו הם בטוח ישתמשו, כשיצטרכו לנסוע להחזיר את כל המתנות הטפשיות האחרות שקיבלו.
נתחיל בסיכום חנוכה: היינו בשלושה אירועים. הראשון היה מסיבת חנוכה של חברה ללימודים של אביגיל, בה נחשפנו לראשונה לסצנה היהודית בבוסטון. הרוב המוחלט של הנוכחים יהודים לא ישראלים, ברמות קיום מצוות משתנות (ובהתאם לכך הביטויים החיצוניים - כיפה, כובע מצחייה, נטורל…). כולם נחמדים מאד, ואלו שדברנו אתם גם מרשימים מאד. כל אחד שם מסתובב עם רשימת תארים אקדמיים מהמוסדות המובילים בארה"ב, מפחיד. האוכל היה מצוין, לקחתי מתכונים.
המסיבה השנייה (Christnukkah Party) אורגנה ע"י השותפים לדירה של חברה ללימודים של אביגיל, ישראלית נשואה טריה לנורבגי, חולקת דירה עם זוג צפון אירופאים נשוי גם כן. הפעם דיברנו בעיקר איתה ועם שני חברים ללימודים נוספים של אביגיל. למרות שהתפיסה שלנו היא שהאירופאים דומים לנו יותר מאשר האמריקאים, במסיבה הזאת היה נראה שלפחות הצפון אירופאים די שונים מאיתנו. בזכותם יצא לנו להתוודע לתהליך ההכנה של Feuerzangenbowle (מדליק) ולטעמו (המיוחד).
האירוע השלישי היה ארוחת ערב אצל (נחשתם נכון) חבר ללימודים של אביגיל ואשתו, יחד עם עוד שני ישראלים שלומדים פה. היתה ארוחת ערב אינטימית עם אוכל מעולה ובעיקר ביתי. ביתי ישראלי. פשטידת גבינת עזים כמו שאמא עושה, עוגת ריבה ופירורים כמו של סבתא. אה, והיה גם דיון של שעתיים-שלוש (מי סופר) על פילולוגיה ערבית.
אתמול (שבת) קינחנו בארוחת צהרים יהודית מסורתית אצל זוג שהכרנו במסיבה הראשונה… הפעם הראשונה שלי בארוחת שבת אצל דתיים. היו ברכות, היו זמירות, היתה וודקה והיה קר (ולא היינו יכולים לשחק עם הטרמוסטט של ההסקה כדי שתחזור לפעול…). אני מקווה שאף אחד לא שם לב שהסלולרי שלי רטט פעמיים במהלך הארוחה.
מאז Thanksgiving העליתי 5 פאונד והעתיד לא נראה מבטיח. אתמול תכננתי ללכת לחדר כושר אחרי הארוחה, אבל בדרך חזרה הביתה, היה לנו קר כמו שעדיין לא היה לנו פה. ממש ממש קר. כשהגענו הביתה בדקנו באתר מזג האוויר מה קורה. אז היו רק מינוס חמש מעלות (נעים) אבל משום מה זה הרגיש (RealFeel) כמו מינוס 12. אכן. הלילה כבר מינוס 12 אמיתיים שמרגישים כמו מינוס 17. זה דחה את תוכניות חדר הכושר להיום, אבל בבוקר התעוררנו ליום חורפי וגשום, לאחר שלג רציני שהצטבר בלילה. אחרי הצהרים לא יכולתי יותר והייתי מוכרח לפחות לטייל קצת ברגל. אז יצאנו בלבוש ספורטיבי וגילינו שאנחנו לכודים. בגלל שהיה חם היום (כן, מעל האפס זה חם) השלג מהלילה נמס והכל רטוב ובוצי ואין אפשרות לחצות אף כביש בנעלי ספורט. חייבים מגפיים או נעליים גבוהות. עשינו סיבוב מסביב לבלוק שלנו וחזרנו הביתה. אגב, השבוע התקדמנו צעד נוסף (תרתי משמע) ורכשנו כל אחד זוג מגפיים. באינטרנט כמובן. ולא, זה לא רק השגעון שלי. את ההפנייה לאתר Zappos.com קיבלה אביגיל מהחברה הישראלית ממסיבה 2 והיא אפילו ביקרה קודם בחנות נעליים אמיתית, כזו שצריך לצאת מהבית (ולנקות את האוטו מהשלג) בשביל להסתכל על הנעליים שהם מוכרים, אבל המבחר שאפשר למצוא ברשת הוכיח עצמו.
אנחנו מגיעים ביוני לביקור מולדת. עוד לא תכננו מתי בדיוק, אבל יהיה נחמד לחגוג ביחד את שבועות (החג האהוב עלי - האוכל), את החתונה של סיגל אחותי ואת היומולדת (העגול) שלי. בדרך חזרה לארה"ב אנחנו חושבים לעצור איפשהו באירופה ולחגוג את יום הנישואין הראשון שלנו.
כשהיינו בניו יורק (אה - היינו בניו יורק. לפני שבועיים וקצת. יצאנו מוקדם בבוקר בראשון, חזרנו מאוחר בלילה בשני, באוטובוס הסיני (שהיה מלא באסייאתים ובסטודנטים אמריקאים). היה מגניב - ניו יורק במרחק 4 שעות נסיעה! היה לחוץ - חייבים להספיק לראות הכל! היה מרגש - 8 שנים לא הייתי בניו יורק. איזה כיף לחזור, ועוד עם אשתי! היה מעצבן - המון אנשים ברחוב, חלקם נתקלים בך בלי להגיד סליחה, חלקם מעשנים! היה נוסטלגי - ביקרנו בארומה…! יש תמונות)
אז כשהיינו בניו יורק נכנסנו לחנות הספרים בארנס אנד נובל (היינו צריכים לשירותים…) וראינו שם מדף ספרי ילדים על חג ההודיה (Thanksgiving).
היה מעניין לקרוא (כי לא באמת התמצאנו בפרטים. זכרנו משהו עם אינדיאנים) ולראות את ההבדלים בין הגרסאות השונות. הסיפור בגדול - אבותינו הגיעו לאמריקה אבל כמעט רעבו בחורף הראשון שלהם פה. באו כמה אינדיאנים ולימדו אותם לגדל תירס, דלעת ולצוד דגים ובחורף הבא כבר היה מלא אוכל. לכן אנחנו מודים בחג הזה לאלוהים (מישהו מבין את הקשר?) ועל פי הספרים המתקדמים יותר, גם לאינדיאנים.
כשהילדים האמריקאים גדלים מעט, הם מבינים מהר מאד שהחג הזה הוא (בדומה לשאר החגים) חגיגה בעיקר של צרכנות. החג עצמו נחגג ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר וכולל ארוחה עם טורקי (או הודי, תלוי מה יש ממזרח לך) ומאכלי תירס ודלעת (יאמי). יום השישי שאחריו נקרא 'שישי השחור', לא בגלל הפאונדים שנוספו לנו בלילה, אלא בגלל הכמויות האדירות של אנשים שנוהרים למרכזי הקניות (בעיקר ה-outlets) כדי להנות מהמבצעים ביום שמציין את תחילת עונת הקניות של החגים (כריסמס וראש השנה). מדובר בטירוף שלם שכולל פתיחה של סניפים של רשתות קניות כבר ב-4(!) בבוקר (בסט ביי אוהבים לישון עד מאוחר - כל הסניפים נפתחים רק ב-5), כולל פרסומים מאסיביים, דיווח עיתונאי מרתק במהדורת החדשות של כתב שקופא מקור יחד עם כמה עשרות אנשים מטורפים שמחכים מ-10 בלילה לפתיחה ב-4 כדי להספיק לקנות את מה שהם (לא באמת) צריכים. אפילו אמזון (הפייבוריט שלי) השיקה אתר מיוחד לאירוע - www.amazon.com/blackfriday.
את החג עשינו אצל ולרי, דודה של אביגיל, יחד עם ההורים שלה שהגיעו מהארץ ועוד בני משפחה מארה"ב, שהגיעו כולם לפרבר ליד פילדלפיה, פנסילבניה (רק שעה וחצי מאנאפוליס, מרילנד). הגענו ברכבת - 6 שעות של נסיעה בכיף, עם שקע חשמל ללפטופ בכל מושב, כך שרוב הזמן ראינו טלויזיה/סרטים (אביגיל נצלה הזמן גם ללימודים). את הקניות שלי עשיתי און ליין (מיקסר - תודה לסבתא, רסיבר, רמקולים וכמה ספרים), כך שאת יום שישי החלטנו לבלות בפילדלפיה (פעם ראשונה שלי) ולא בפקקים. בפילדלפיה היה בעיקר קר (הרוח, הרוח). הספקנו לטייל בעיקר באזור ההיסטורי, במה שנקרא Independence National Historical Park, שבמרכז המבקרים (המושקע) שלו העובדים לבושים במדי ריינג'רים, כמו בפארקים בהרים… ראינו סרט על התהליכים שהובילו להכרזה על העצמאות, למדנו על בניימין פרנקלין וחבריו, התרשמנו מפעמון החירות וראינו עותקים של הכרזת העצמאות והחוקה (הכל קרה שם). אבל את העיקר כנראה פספסנו - 'מדרגות רוקי'. המדרגות של מוזיאון האומנות של פילדלפיה עליהן טיפס בריצה רוקי האגדי…
היום הלכתי יחד עם עינב (ישראלית), מורה (אמריקאית עם אבא קשמירי) ופטימה (ספרדיה עם אבא סורי) לשמוע את נועם חומסקי (אמריקאי עם שם ישראלי) במיט (הוא מלמד שם כבר 56 שנה רצוף…), במסגרת שבוע זכויות האדם של אמנסטי. בגדול, הוא קרא למעורבות של האקדמיה והאקדמאים (בהווה ולעתיד) בחברה. אני מודה שהלכתי להרצאה בעיקר כי הוא סלבריטי; את דעותיו אפשר לקרוא בכל מקום. הסטודנטים אכן התייחסו אליו ככזה - בסוף ההרצאה ניגשה אליו מישהי והגישה לו במתנה חבילת שוקולדים שווים ועשרות אנשים אחרים ניגשו ללחוץ יד, להצטלם ולקבל חתימה.
אז קצת באיחור - ביום רביעי חגגנו את 'ליל כל הקדושים', או בישראלית - פורים עם דגש על דלעת, רוחות רפאים ובתים הרדופים בהן וממתקים. ברחובות היה ממש נחמד. בתים מקושטים וילדים (עם ההורים) בסיבובי הממתקים המסורתיים. הלכנו למסיבת פורים בבית של חברה ללימודים של אביגיל בשם מארייטה. ובכן, באנגלית המונח מדויק יותר - get together. כיוון שהבנו שבמסיבות Halloween מגיעים מחופשים, ואף ראינו אנשים ברחוב באותו יום מחופשים, די נלחצנו שאין לנו תחפושת. אביגיל אפילו הלכה לסופר לחפש משהו סמלי אבל ללא הצלחה רבה. למזלנו, ברגע האחרון היתה לי הברקה והחלטתי שאתחפש לדלעת. ז"א אלבש חולצה כתומה (נשארה לי מימי ההתנתקות העליזים) ואז גם נזכרתי במכנסי פיג'מה קצרים וכתומים (עם ציורים של רוחות רפאים!) שיש לי. לבשתי אותם על טרנינג ארוך. אביגיל מצאה גם היא חולצה כתומה (מעתיקנית!) גם טרנינג שחור וגם קוקיות כתומות…
מיותר לציין שפרט אלינו אף אחד לא הגיע מחופש / לבוש כמו טמבל…
היה… מעניין! בהחלט. חבורה של 20 חנונים מהרווארד ו-מיט. חצי מזרח אסייאתים, קצת אירופה וישראל ושניים וחצי אמריקאים אמיתיים. יושבים, אוכלים קרפים צרפתיים, מרק עוף אסייאתי וקוביות גבינת צ'דר עם אננס. פיוז'ן. לידי ישבה איזו ילדונת שלטענתה יש לה כבר תואר ראשון והיא מורה בבי"ס יסודי כבר 4 שנים. לא הפסיקה לקשקש וקראה לנו מספרי ד"ר סוס. חבר של מריאטה הביא את הכינור שלו והפליא בוירטואוזיות שלו אך התבשם מאהדת הקהל ובמקום לפרוש בשיא המשיך לנגן ולנגן עד שהורד מהבמה באכזריות (ז"א באכזריות אמריקאית - קריאת התפעלות מזויפת מלווה בחיוך בזווית מאד מסוימת שאמור לסמן לך שנמאסת).
ההנאה שלי באירועים כאלו נובעת, כפי שאפשר לצפות, בעיקר מהחוויה האנתרופולוגית. אנשים מכל כך הרבה סוגים יש פה. לפני כמה ימים בארוחת צהרים ישבה שולחן לידי חבורה של 3 נשים אפריקאיות-אמריקאיות וגבר אפריקאי-אמריקאי. הבנות נשמעו כמו וופי גולדברג ב-Sister Act. הם פשוט דיברו בכזו אנגלית אפריקאית-אמריקאית מגניבה. כבדה אבל כזו שאני עדיין מצליח להבין ושמלאה בקריאות 'Oh my Lord!' ו-’sister'. מאז מורה היא אחותי (Yo sis! S'up?) ואני לא מפסיק לשבח את האל (Praise the Lord!).
בסוף השבוע הקודם הגיע המשלוח שלנו מישראל (באיחור של חודש ובחוסר של ארגז אחד מתוך 25). בקרוב הפוסט שיסביר לכם ולמכריכם למה אסור, אסור, אסור להתקרב ל-'אלפא שילוח בינלאומי' הידועים גם בשם 'גאמא שילוח בינלאומי' וגם בשם (שכה יהיה לי טוב) 'אומגה שילוח בינלאומי'. אבל במקום לפרוק את הארגזים, נסענו מערבה לטיול השלכת שלו ציפינו כל כך הרבה זמן. נסענו מערבה כחצי שעה, רק כדי לגלות שאנחנו כבר אחרי השיא… העצים חלקם כבר ערומים וחלקם ירוקים, כך שהסתבר לנו בדיעבד שטיול השלכת שלנו היה שבועיים קודם כשנסענו דרומה לאיקאה. אבל זה לא אומר שלא נהנינו - התרשמנו בדרך מחוות חקלאיות שמלאות בדלעות על כל סוגיהן (ובהרבה רוכשי דלעות) וגם הקפנו ברגל את Walden Pond - אגם נחמד עם חשיבות היסטורית כלשהי, שאולי אביגיל, אם יצא לה אי פעם לכתוב לכם שוב (לפני טקס קבלת התואר ז"א), תוכל להרחיב עליה (לא כל כך הקשבתי…).
