קצת באיחור, קצת על החיים פה בין Thanksgiving לכריסמס:
השירים ברדיו. זה מתחיל מייד אחרי Thanksgiving ביחס של שיר כריסמס אחד לכל שלושה רגילים ומסתיים בכריסמס עצמו במרתון של 18 שעות (בלי פרסומות) של השירים הללו. תופעה מעניינת שקשה למצוא לה מקבילה בארץ. זה לא כאילו היו משמיעים בגלגלצ ביצועים לשירי חנוכה, או ראש השנה. פה השירים הם במיינסטרים, נכתבים ומבוצעים ע"י אמנים מהשורה הראשונה (שעושים הרבה כסף מתגמולים באותם ארבעה שבועות). השנה היו שתי יצירות שנטחנו במיוחד בגלגלצ המקומי שלנו, לאחת מהן נדבקתי בצורה די קשה. לאחר שבועיים של זמזומים מצאתי שמדובר בשיר של ג'ון לנון בשם Happy Xmas (War Is Over) ושהוא שיר מחאה מתקופת מלחמת וייטנאם. הגרסה המקורית נשמעת ככה:
גרסה מותאמת למלחמה בעיראק כאן (תמונות קשות מאד לצפייה. באמת.)
היצירה הנטחנת (והמצוינת) השנייה הייתה Christmas Eve/Sarajevo 12/24 בביצוע של Trans-Siberian Orchestra. האם זה מקרה שגם המקור שלה הוא במלחמה? לא יודע. אבל היא גם מקשרת אותנו לנושא הבא.
קישוטי הבתים. מחזה די מלבב. כשמסתובבים פה בשכונות המגורים (בדרך לסופר למשל), אפשר להתרשם מההשקעה. החל משרשראות פשוטות של נורות קטנות ועד פסלים שלמים (עצים, סנטה, איילים) עשויים נורות (אפשר להשיג בסניף ACE הקרוב). כמובן שהנטייה של האמריקאים להגזים/להראות ששלי גדול יותר/שלי יש יותר כסף להוציא על שטויות/שאני פטריוט גדול יותר מתבטאת גם פה. דוגמאות אפשר לראות כאן. כשמשלבים גם את האייטם הקודם, מקבלים את הסרטון למטה. עד כמה שאני זוכר זה התחיל מתחרות קישוטי בתים, והגיע להיות פרסומת של איזו חברת בירה…
קניות. והרי איך אפשר לשכוח - מדובר בתקופת הקניות האינטנסיבית ביותר בשנה (השנה גידול של רק 3.6 אחוז במכירות לעומת אשתקד. ב-2006 בערך 8%, ב-2005 כ-10%). כיוון שלא באמת הלכנו להסתובב בחנויות (והרי כל הקניות שאני צריך מסתכמות באתר אחד קטן ברשת), וכיוון שאנחנו לא מחוברים לכבלים, החשיפה העיקרית שלנו לנושא הייתה בעזרת הפרסומות ברדיו. היו שתי פרסומות שאהבתי, שמנסות לשכנע אותך לקנות לחבריך כרטיס מתנה שווה כסף (Gift Card) ולא מתנה פיזית. הראשונה היא של Dunkin' Donuts והיא משעשעת אותי בעיקר בגלל הסלוגן שלהם: America Runs on Dunkin'. כאילו באמת אפשר לרוץ אחרי ביקור במאבסת הסופגניות הזו. השנייה מפרסמת רשת תחנות דלק ומספקת סיבה הגיונית לקנות ליקיריכם כרטיס דלק - בו הם בטוח ישתמשו, כשיצטרכו לנסוע להחזיר את כל המתנות הטפשיות האחרות שקיבלו.
כשהיינו בניו יורק (אה - היינו בניו יורק. לפני שבועיים וקצת. יצאנו מוקדם בבוקר בראשון, חזרנו מאוחר בלילה בשני, באוטובוס הסיני (שהיה מלא באסייאתים ובסטודנטים אמריקאים). היה מגניב - ניו יורק במרחק 4 שעות נסיעה! היה לחוץ - חייבים להספיק לראות הכל! היה מרגש - 8 שנים לא הייתי בניו יורק. איזה כיף לחזור, ועוד עם אשתי! היה מעצבן - המון אנשים ברחוב, חלקם נתקלים בך בלי להגיד סליחה, חלקם מעשנים! היה נוסטלגי - ביקרנו בארומה…! יש תמונות)
אז כשהיינו בניו יורק נכנסנו לחנות הספרים בארנס אנד נובל (היינו צריכים לשירותים…) וראינו שם מדף ספרי ילדים על חג ההודיה (Thanksgiving).
היה מעניין לקרוא (כי לא באמת התמצאנו בפרטים. זכרנו משהו עם אינדיאנים) ולראות את ההבדלים בין הגרסאות השונות. הסיפור בגדול - אבותינו הגיעו לאמריקה אבל כמעט רעבו בחורף הראשון שלהם פה. באו כמה אינדיאנים ולימדו אותם לגדל תירס, דלעת ולצוד דגים ובחורף הבא כבר היה מלא אוכל. לכן אנחנו מודים בחג הזה לאלוהים (מישהו מבין את הקשר?) ועל פי הספרים המתקדמים יותר, גם לאינדיאנים.
כשהילדים האמריקאים גדלים מעט, הם מבינים מהר מאד שהחג הזה הוא (בדומה לשאר החגים) חגיגה בעיקר של צרכנות. החג עצמו נחגג ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר וכולל ארוחה עם טורקי (או הודי, תלוי מה יש ממזרח לך) ומאכלי תירס ודלעת (יאמי). יום השישי שאחריו נקרא 'שישי השחור', לא בגלל הפאונדים שנוספו לנו בלילה, אלא בגלל הכמויות האדירות של אנשים שנוהרים למרכזי הקניות (בעיקר ה-outlets) כדי להנות מהמבצעים ביום שמציין את תחילת עונת הקניות של החגים (כריסמס וראש השנה). מדובר בטירוף שלם שכולל פתיחה של סניפים של רשתות קניות כבר ב-4(!) בבוקר (בסט ביי אוהבים לישון עד מאוחר - כל הסניפים נפתחים רק ב-5), כולל פרסומים מאסיביים, דיווח עיתונאי מרתק במהדורת החדשות של כתב שקופא מקור יחד עם כמה עשרות אנשים מטורפים שמחכים מ-10 בלילה לפתיחה ב-4 כדי להספיק לקנות את מה שהם (לא באמת) צריכים. אפילו אמזון (הפייבוריט שלי) השיקה אתר מיוחד לאירוע - www.amazon.com/blackfriday.
את החג עשינו אצל ולרי, דודה של אביגיל, יחד עם ההורים שלה שהגיעו מהארץ ועוד בני משפחה מארה"ב, שהגיעו כולם לפרבר ליד פילדלפיה, פנסילבניה (רק שעה וחצי מאנאפוליס, מרילנד). הגענו ברכבת - 6 שעות של נסיעה בכיף, עם שקע חשמל ללפטופ בכל מושב, כך שרוב הזמן ראינו טלויזיה/סרטים (אביגיל נצלה הזמן גם ללימודים). את הקניות שלי עשיתי און ליין (מיקסר - תודה לסבתא, רסיבר, רמקולים וכמה ספרים), כך שאת יום שישי החלטנו לבלות בפילדלפיה (פעם ראשונה שלי) ולא בפקקים. בפילדלפיה היה בעיקר קר (הרוח, הרוח). הספקנו לטייל בעיקר באזור ההיסטורי, במה שנקרא Independence National Historical Park, שבמרכז המבקרים (המושקע) שלו העובדים לבושים במדי ריינג'רים, כמו בפארקים בהרים… ראינו סרט על התהליכים שהובילו להכרזה על העצמאות, למדנו על בניימין פרנקלין וחבריו, התרשמנו מפעמון החירות וראינו עותקים של הכרזת העצמאות והחוקה (הכל קרה שם). אבל את העיקר כנראה פספסנו - 'מדרגות רוקי'. המדרגות של מוזיאון האומנות של פילדלפיה עליהן טיפס בריצה רוקי האגדי…
היום הלכתי יחד עם עינב (ישראלית), מורה (אמריקאית עם אבא קשמירי) ופטימה (ספרדיה עם אבא סורי) לשמוע את נועם חומסקי (אמריקאי עם שם ישראלי) במיט (הוא מלמד שם כבר 56 שנה רצוף…), במסגרת שבוע זכויות האדם של אמנסטי. בגדול, הוא קרא למעורבות של האקדמיה והאקדמאים (בהווה ולעתיד) בחברה. אני מודה שהלכתי להרצאה בעיקר כי הוא סלבריטי; את דעותיו אפשר לקרוא בכל מקום. הסטודנטים אכן התייחסו אליו ככזה - בסוף ההרצאה ניגשה אליו מישהי והגישה לו במתנה חבילת שוקולדים שווים ועשרות אנשים אחרים ניגשו ללחוץ יד, להצטלם ולקבל חתימה.
אזהרה: הפוסט הבא מכיל בעיקר מידע יבש על שירותי התקשורת בהם אנחנו משתמשים. אפשר לדלג לסופו על מנת לצפות בסרט דוקומנטרי קצר אודות חייו של הסנאי המצוי.
בימים האחרונים היינו מעט מוגבלים מבחינה תקשורתית: לסלולרים שלנו אין קליטה בתוך הבית (כך המצב מאז עשינו מנוי), הטלפון הקווי שהיה פה מהדיירים הקודמים ושהשתמשנו בו כדי לקבל שיחות וכדי לחייג למספרי 1-800 בוטל, ובג"צ הפסיק לנו את המנוי בשירות ה-VOIP של בזק בינלאומי שבמסגרתו היה לנו פה קו ישראלי לכל דבר.
אז עשינו כמה שינויים במערך התקשורת (הסבוך) שלנו:
החלפנו את החברה הסלולרית מ-AT&T ל-Verizon, להם יש קליטה גם בבית שלנו… תוך יום הגיעו הטלפונים בדואר. פה העבירו כבר את החוק על ניידות מספרי טלפון בין חברות סלולריות והתהליך אכן פשוט ביותר: מדברים עם נציג של Verizon ותוך חצי שעה המספר שלך מצלצל בטלפון החדש והמנוי בחברה הקודמת נסגר. אז עכשיו אפשר להשיג אותנו בסלולרים בכל מקום ושעה. היאח!
כיוון ששיחות נכנסות לטלפונים סלולרים פה עולות כסף למקבל השיחה, רצינו גם קו נייח בדירה. קו שכזה עולה כ-$30 לחודש בחברת טלפונים מסורתית. מה שמצאנו בסוף זה חברה בשם Gizmo Project (לא נשמעת מקצועית כ"כ, אני מודה), שמציעה לנו מספר טלפון בבוסטון לקבלת שיחות נכנסות במחשב בעזרת החייגן שלהם (דמוי סקייפ). ננסה איך זה עובד ב-$8 לשלושה חודשים. המספר הוא 1-617-671-1320. אפשר גם להשאיר הודעות, אותן אנחנו מקבלים לאימייל. בשירות דומה שלה השתמשתי כשהייתי צריך תא קולי אמריקאי כשחיפשתי פה עבודה מישראל. עבד מצוין.
בשביל לבצע שיחות החוצה כשאנחנו בבית אנחנו משתמשים בסקייפ. שלושה דולר לחודש קונים לנו שיחות ללא הגבלה לארה"ב (וקנדה), ושיחות לישראל עולות לנו 2.1 סנט לדקה (לקו נייח).
יצא לנו היום (במקריות מפתיעה) להיות בקשר עם מספר ספקי שירות בשל בעיות שהיו לנו עם מוצרים/שירותים. החוויות אכן שונות, לרוב לטובה, מהחוויות הישראליות המקבילות.
קנינו בשבוע שעבר פייה לברז במטבח - משהו מאד פשוט ונוח. לא הצלחתי לחבר לברז - ההברגות לא מתאימות. על הקופסא ראיתי שהם מבקשים להיכנס לאתר שלהם במידה ונתקלים בבעיה. נכסנו ומלאנו טופס פנייה קצר, פירטנו את הבעיה ואת דגם הברז שיש לנו. היום קיבלתי מייל מהשרברב - מסתבר שחברת הברזים שלנו מייצרת ברזים שאינם תואמים לסטנדרט המקובל. הוא שולח לנו בדואר מתאמים שייתכן ויעזרו.
סיפור מעצבן שאכן לא היה קורה בישראל - אין לנו קליטה בסלולרים שלנו בדירה. בחוץ, ברחוב - יש. חברת הסלולר שלנו היא חברה קטנה בשם at&t… עד כמה שהדבר מפתיע, מקרים כאלו הם די נפוצים כאן. כיסוי סלולרי אינו מובן מאליו, בעיקר בגלל המרחבים העצומים. אבל מי חשב שבעיר גדולה יהיו בעיות כאלו? אביגיל הרימה טלפון לשירות לקוחות שלהם (מס' חינם כמובן. בכלל, לכל מכולת פה יש מספר חינם. לא ה-1-700 המעצבן). חיכתה כרבע שעה למענה. אחרי זה דיברה עוד כ-45 עם נציג. כיוון שטרם עברו 30 יום מאז חתמנו את החוזה (לשנתיים) אנחנו יכולים לבטל אותו ולהחזיר את הטלפונים (שקיבלנו בחינם) ללא שום חיוב. אבל אפשרות נוספת היא לנסות טלפונים אחרים שייתכן ויתפקדו טוב יותר (כך לטענת הנציג, אנחנו סקפטיים). אז עכשיו שולחים לנו בדואר טלפונים שווים יותר. על כל אחד מהם אנחנו משלמים $50 אבל יש rebate של $50 גם כן, כך שלמעשה מקבלים אותם בחינם. פתח סוגריים. כל נושא ה-rebate פה נראה לי כ"כ מוזר. למי שלא מכיר - קונים מוצר, שולחים הוכחת קנייה בדואר, מקבלים אחרי כמה שבועות צ'ק בדואר. אביגיל טוענת שזה באמת עובד ואין אותיות קטנות ודברים מסובכים שצריך לעשות. נראה לי כ"כ טפשי ומיותר. אני לא מבין איך האמריקאים, הצרכנים הכי נבונים לכאורה, מוכנים לשחק את המשחק הזה. סגור סוגריים.
קיבלנו היום בדואר מאמזון שואב אבק. כן, לא שואב אבק - הספר או הסרט. שואב אבק. גם זה מגניב - חבילות פשוט מונחות בכניסה לבניין. כל אחד מהרחוב יכול לעבור ולהרים לעצמו שואב אבק, מסך מחשב, טלפון סלולרי. אף אחד לא עושה את זה. בכל מקרה - שואב האבק שבק חיים לאחר 1.5 שניות של עבודה מאומצת. אביגיל נכנסת לאתר של אמזון, לוחצת על כפתור - הטלפון מצלצל. על הקו נציג שירות. הוא מדריך אותה כיצד לגלוש באתר שלהם ולבצע את כל התהליך של החזרת המוצר בצורה מקוונת. די מדהים בפשטות למשתמש. בוחרים מתוך המוצרים שנשלחו אליך את המוצר שאתה רוצה להחזיר ואת הסיבה (סיבות כמו "התחרטתי" ו-"התבלבלתי והזמנתי את המוצר הלא נכון" מתקבלות גם הן בהבנה ובסלחנות). בשלב הבא מופיעה על המסך תמונה של מדבקת דואר אותה צריך להדפיס, להדביק על הארגז ופשוט למסור באחד מסניפי הדואר. למי שאין מדפסת (שלנו בדרך מקליפורניה כרגע…) יש אפשרות לשלוח בדואר את המוצר על חשבונו ולקבל החזר מלא על דמי המשלוח או (כמו שאנחנו בחרנו) לקבל בדואר את המדבקות האלו. בלי קשר, שואב אבק חדש נשלח כבר היום ויגיע מחר אחה"צ! פעם ראשונה שנחשפתי לשירות ברמה כזאת.
כאילו לא מספיק, המיקרו שלנו (בן 4 ימים) שבק גם הוא חיים היום. התקשרתי לשירות לקוחות, אמרו תחזיר לחנות. את האריזה המקורית כבר זרקנו, גם את הקבלה. בחנות כל מה שהיינו צריכים זה להעביר את כרטיס האשראי ועל פיו שיחזרו את הקנייה שלנו. אין צורך בעותק הקשיח, גם אין שאלות מיותרות - רק האם תרצה חלופי או זיכוי.
למי שקראו הכל עד לכאן - אני מלא הערכה. השאירו תגובה כדי שאדע מי אתם!
This evening Judy, Avi, Valerie, Gwen and Jeffrey came to visit us in our new place. We had a great time together at our place and at the Legal Sea Food. They brought us new mail we got to Judy’s house. We usually get neat stuff via mail here. This time wasn't any different: First, we got our first American (Express) credit cards! (Thanks to Michal from IBM for tipping us on a neat AMEX feature - having an AMEX card in Israel automatically entitles you for an American one even if you don't have credit history).
Next, USCIS had set me a nice surprise (for Labor Day?) in the form of a brand new, slick Permanent Resident Card (A.K.A "Green Card") !!! They had told me at first that I'd get it a year after I enter the States, a week ago they sent me a letter and stated that I should hear from them in the next 30 days, and voilà!
This is how it looks:
(Well, this one is not mine, as I'm a privacy-concerned American Resident now…)
And another important thing: We just connected a phone to our virtual Israeli line. We're now reachable at 074-4141618 - the number we had in our Tel Aviv and Ramat Gan apartments. Same costs as calling any other land line phone in Israel (Bezeq or HOT). Use it! (just mind the timezone differences…)
