2 במאי 2008
כזכור, את פסח חגגנו בשני "סדרים". הראשון, ביום שישי בערב, אצל נעמה ויון, יחד עם השותפים הצפון אירופאים שלהם וחבריהם. נעמה ערכה הגדה משלה, משולבת עברית אנגלית ומשלבת מנה ראשונה עוד לפני "שולחן עורך" (להיט!). וכרגיל התרשמנו מהמטבח הצפון אירופאי ושילובו במסורת היהודית (קרי - הקניידלעך שלי הוגשו בתוך בורשט. להפתעתי היה טעים). את הסדר השני חגגנו אצל דודה ג'ודי יחד עם המשפחה של אביגיל. שוב הגדה משולבת עברית/אנגלית ואת רוב השירים אנשים שרו בלחן אמריקאי שלא היכרתי. בכלל, זאת היתה הפעם הראשונה שלי בסדר פסח עם משפחה שאינה המשפחה האורגנית שלי. מוזר.
בסוף השבוע האחרון השתתפתי בכנס ROFLCon שנערך במיט. קשה קצת להגדיר את נושא הכנס - מדובר באירוע של כ-500 גיקים של אינטרנט שנאספים כדי לדון ב-internet memes, שהם "רעיונות/תופעות שמתפשטים בצורה מהירה באינטרנט", ובהשפעות שלהם עלינו. וגם כדי להכיר אחד את השני בעולם הפיזי וכדי לעשות כיף באופן כללי. האמת שהיה מעניין מאד. היו הרבה "סלבריטי אינטרנט" - כאלו שאף אחד לא יודע איך הם נראים במציאות אבל שהנוכחים בכנס פשוט מעריצים את העבודה שלהם (אם זה בלוג שהם כותבים, קומיקס שהם מציירים, אתר/פרויקט שהקימו). בין שלל האנשים המעניינים שהשתתפו בפאנלים: הבחור שעשה את המיליון דולר הראשון שלו מעמוד אינטרנט ריק (The Million Dollar Homepage והסבר כאן), בחור שהחליף מהדק נייר אדום אחד בעבור בית, אחד שמצייר קומיקס ושני שמצייר קומיקס של דינוזאורים. שני האחרונים, אגב, ממש אלילי תרבות (אני לא הכרתי) והאמת שמספיק להקשיב להם מדברים כדי להבין שהם מבריקים. בכלל, אני מאד אוהב את האווירה שיש פה בהרצאות באופן כללי. כשהאנשים בקהל נהנים להקשיב למישהו, או סתם אוהבים אותו, הם לא מתביישים להביע את זה. אנשים נהנים לצחוק בקול רם, לעודד, למחוא כפיים שתי דקות בסיום של הרצאה מוצלחת. קשה להסביר, אבל ממש אווירה כיפית. ולא רק בכנסים לגיקים של אינטרנט. תמונות מהאירוע כאן. והגבר בתלבושת הרובוט בטייטס הוא The Tron Guy (לא הייתי מודע לקיומו אבל הוא מהמפורסמים ביותר). אם אתם מוצאים תמונה שאני מופיע בא תודיעו לי - באחד הסשנים ישבתי כסא לפני אותו Tron Guy שצולם עשרות פעמים…
18 באפריל 2008
"נעבור את החורף ואחר כך נראה
באביב, באביב…"
רשמית האביב התחיל ב-21 למרץ, אבל נראה שבוסטון אינה מהממהרים וגם לא מהממהרות, כך שהיום האביבי האמיתי הראשון שקיבלנו היה חמישי שעבר, עם מקס' של 22 מעלות שלמות. את ההתרגשות היה ניתן לחוש בכל מקום - בעבודה כולם דיברו על מזג האויר עוד יותר מבדרך כלל ובזמן ארוחת הצהרים אנשים העזו ויצאו לאכול על ספסלים בחוץ. אבל השיא היה בערב - כיוון שגם בו היה נעים, החלטנו לצאת לטיול רגלי, משהו שלא עשינו מאז נובמבר, כנראה. ובכן, לא היינו היחידים; הרחובות היו מלאים באנשים בשעה 10 בערב. שעה השקולה, על פי זמן בוסטון, למעט אחרי חצות. היתה תחושה כיפית של חגיגיות באוויר, של שחרור משינת החורף הכפויה.
והחגיגה נמשכת גם השבוע. התיירים חזרו בהמוניהם ליארד, גם הסנאים. למרות שלא כולם (הסנאים). אולי חלקם מחכים להערה מיוחדת. אולי הם פשוט עסוקים בייצור דגמי קיץ 2008. וכמובן העצים והשיחים - עדיין ערומים אבל מלאים בניצנים, ופה ושם אפשר כבר למצוא עץ עם פריחה מוקדמת. ובצידי מגרש החניה של הבניין שלנו, היכן שבחודשים האחרונים היו רק ערימות של שלג, פורחים עכשיו מה שנראה לי, ואני לא באמת מבין, כמו נרקיסים. או חבצלות או משהו יפה אחר. וחוץ מהטבע, אפשר גם לראות בכל מקום אנשים שעובדים כדי לתקן את המדרכות, לצבוע את חזיתות החנויות, לשתול פרחים, לתקן את הדשא של היארד.
אצלנו לא תשמעו תלונות על העובדה שפסח יוצא בשבת-ראשון השנה. דווקא מאד נוח. מצד שני, אנחנו משלמים מס תפוצות וצריכים לערוך שני סדרים. את הראשון אנחנו עושים אצל חברים בשישי בערב (כן, שישי ולא שבת. ככה היה יותר נוח לאנשים. וכן, פסטה ולא מצות. ככה היה יותר נוח לאנשים. סתם, סתם). ובראשון בערב אנחנו עושים סדר שני אצל דודה של אביגיל ב-Stoughton יחד עם הדודה מפילדלפיה וההורים של אביגיל שהגיעו לעשות פה את החג. ביום שני, היום בו מצווה עלינו לנוח מכמויות האוכל המטורפות שבלסנו, אני בחופש מהעבודה לרגל Patriots' Day אך אבוי, בהרווארד לומדים כרגיל 
.
חג פסח ואביב שמח לכולם!
28 בנובמבר 2007
כשהיינו בניו יורק (אה - היינו בניו יורק. לפני שבועיים וקצת. יצאנו מוקדם בבוקר בראשון, חזרנו מאוחר בלילה בשני, באוטובוס הסיני (שהיה מלא באסייאתים ובסטודנטים אמריקאים). היה מגניב - ניו יורק במרחק 4 שעות נסיעה! היה לחוץ - חייבים להספיק לראות הכל! היה מרגש - 8 שנים לא הייתי בניו יורק. איזה כיף לחזור, ועוד עם אשתי! היה מעצבן - המון אנשים ברחוב, חלקם נתקלים בך בלי להגיד סליחה, חלקם מעשנים! היה נוסטלגי - ביקרנו בארומה…! יש תמונות)
אז כשהיינו בניו יורק נכנסנו לחנות הספרים בארנס אנד נובל (היינו צריכים לשירותים…) וראינו שם מדף ספרי ילדים על חג ההודיה (Thanksgiving).
היה מעניין לקרוא (כי לא באמת התמצאנו בפרטים. זכרנו משהו עם אינדיאנים) ולראות את ההבדלים בין הגרסאות השונות. הסיפור בגדול - אבותינו הגיעו לאמריקה אבל כמעט רעבו בחורף הראשון שלהם פה. באו כמה אינדיאנים ולימדו אותם לגדל תירס, דלעת ולצוד דגים ובחורף הבא כבר היה מלא אוכל. לכן אנחנו מודים בחג הזה לאלוהים (מישהו מבין את הקשר?) ועל פי הספרים המתקדמים יותר, גם לאינדיאנים.
כשהילדים האמריקאים גדלים מעט, הם מבינים מהר מאד שהחג הזה הוא (בדומה לשאר החגים) חגיגה בעיקר של צרכנות. החג עצמו נחגג ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר וכולל ארוחה עם טורקי (או הודי, תלוי מה יש ממזרח לך) ומאכלי תירס ודלעת (יאמי). יום השישי שאחריו נקרא 'שישי השחור', לא בגלל הפאונדים שנוספו לנו בלילה, אלא בגלל הכמויות האדירות של אנשים שנוהרים למרכזי הקניות (בעיקר ה-outlets) כדי להנות מהמבצעים ביום שמציין את תחילת עונת הקניות של החגים (כריסמס וראש השנה). מדובר בטירוף שלם שכולל פתיחה של סניפים של רשתות קניות כבר ב-4(!) בבוקר (בסט ביי אוהבים לישון עד מאוחר - כל הסניפים נפתחים רק ב-5), כולל פרסומים מאסיביים, דיווח עיתונאי מרתק במהדורת החדשות של כתב שקופא מקור יחד עם כמה עשרות אנשים מטורפים שמחכים מ-10 בלילה לפתיחה ב-4 כדי להספיק לקנות את מה שהם (לא באמת) צריכים. אפילו אמזון (הפייבוריט שלי) השיקה אתר מיוחד לאירוע - www.amazon.com/blackfriday.
את החג עשינו אצל ולרי, דודה של אביגיל, יחד עם ההורים שלה שהגיעו מהארץ ועוד בני משפחה מארה"ב, שהגיעו כולם לפרבר ליד פילדלפיה, פנסילבניה (רק שעה וחצי מאנאפוליס, מרילנד). הגענו ברכבת - 6 שעות של נסיעה בכיף, עם שקע חשמל ללפטופ בכל מושב, כך שרוב הזמן ראינו טלויזיה/סרטים (אביגיל נצלה הזמן גם ללימודים). את הקניות שלי עשיתי און ליין (מיקסר - תודה לסבתא, רסיבר, רמקולים וכמה ספרים), כך שאת יום שישי החלטנו לבלות בפילדלפיה (פעם ראשונה שלי) ולא בפקקים. בפילדלפיה היה בעיקר קר (הרוח, הרוח). הספקנו לטייל בעיקר באזור ההיסטורי, במה שנקרא Independence National Historical Park, שבמרכז המבקרים (המושקע) שלו העובדים לבושים במדי ריינג'רים, כמו בפארקים בהרים… ראינו סרט על התהליכים שהובילו להכרזה על העצמאות, למדנו על בניימין פרנקלין וחבריו, התרשמנו מפעמון החירות וראינו עותקים של הכרזת העצמאות והחוקה (הכל קרה שם). אבל את העיקר כנראה פספסנו - 'מדרגות רוקי'. המדרגות של מוזיאון האומנות של פילדלפיה עליהן טיפס בריצה רוקי האגדי…
היום הלכתי יחד עם עינב (ישראלית), מורה (אמריקאית עם אבא קשמירי) ופטימה (ספרדיה עם אבא סורי) לשמוע את נועם חומסקי (אמריקאי עם שם ישראלי) במיט (הוא מלמד שם כבר 56 שנה רצוף…), במסגרת שבוע זכויות האדם של אמנסטי. בגדול, הוא קרא למעורבות של האקדמיה והאקדמאים (בהווה ולעתיד) בחברה. אני מודה שהלכתי להרצאה בעיקר כי הוא סלבריטי; את דעותיו אפשר לקרוא בכל מקום. הסטודנטים אכן התייחסו אליו ככזה - בסוף ההרצאה ניגשה אליו מישהי והגישה לו במתנה חבילת שוקולדים שווים ועשרות אנשים אחרים ניגשו ללחוץ יד, להצטלם ולקבל חתימה.
7 בנובמבר 2007
קשה להאמין, אבל אנחנו כבר 3 חודשים כאן. רבע שנה(!).
היום השתתפתי בפגישת העבודה ה"חיצונית" הראשונה שלי - היינו סה"כ 9 אנשים, 4 מהקבוצה שלי והשאר הם שותפינו למחקר מברואד ומבחוץ. אפילו יצא לי להעביר מצגת קצרה על מה שעשיתי בחודש האחרון. ואז, באחד החלקים המשעממים בפגישה, הופיעה לי מחשבה. קצת משעשעת קצת מטרידה - מה קורה פה? איפה אני? איך הגעתי למצב הזה?! אני יושב בפגישת עבודה עם אנשים שמדברים רק אנגלית, שלבושים קצת יותר אלגנטי ממה שאני זוכר שנהוג (עניבה זה לא רק לחתונות?), מדברים על דברים שאני בקושי מבין. מדברים *איתי* על דברים שאני בקושי מבין… זה כבר לא נראה כאילו אני בטיול. ואז מופיעה עוד מחשבה מוזרה, אחת שמופיעה הרבה בחודשים האחרונים - "תרשום על זה בבלוג", היא אומרת. מה נסגר עם החיים שלי??
אז מזל, שכמו רב הדברים, גם שינויים משמעותיים בחיים הם הדרגתיים ומלאים בפרויקטים ובפרויקטיי משנה ובמשימות. זה התחיל בלפתוח חשבון בנק ולקנות טלפון סלולרי והתפתח לחיפוש דירה, שהוא למעשה רק אוסף של משימות פשוטות כמו להסתכל באתר באינטרנט, להתקשר למתווכים, לקבוע, לנסוע, לראות דירות, לכתוב צ'ק. ואז חיפוש עבודה שהוא בעצם סתם לסכם מי אני, להיזכר מה למדתי ועשיתי, לקבוע ראיון, לענות על שאלות, להציג מצגת. עד שהגיע סופ"ש האחרון והמשימה שלנו היתה לפרוק את המשלוח מישראל. מאד פשוט: ארגזים של מטבח, של ספרים, של בגדים. יש 24 כאלו ואז 20 ואז 5 ואז מנקים קצת. ואז מדליקים בפעם הראשונה מערכת סטריאו בדירה. והכל עובד, וברדיו משדרים מוזיקה טובה, אבל מדברים רק אנגלית… ואין "גל-גל-גל-גלצ", רק "MAGIC-one-ow-six-point-seven".
אז נדמה שמחשבות כאלו צצות אצלי יותר בזמן האחרון. ללא ספק מדובר בתוצאותיה של השגרה ההולכת ומתקרבת. אין יותר משימות בירוקרטיה, כמעט לא נשארו דברים שצריך לקנות (אבל תמיד אפשר לקנות את הדברים שלא צריך!… ) ומתחיל להיווצר זמן פנוי. עד כדי כך שבסופ"ש קפצנו לחדר הכושר לסיור התרשמות. בלבד.
גם מקבץ אירועים משמחים בארץ לא עוזר - אנשים מתחתנים, נולדים, וכל מה שאני עושה זה שולח זר פרחים. (ומתי הפכתי לאמריקקי שומר פרטיות שלא מספר מי נולד ומי מתחתן?! טוב, רק אגיד שסבתא היא עכשיו כבר סבתא-רבה!). ועם כל הגאווה העצמית על כך שנראה שיש לי חברה אמריקאית (אורגינל) מהעבודה (לעולם לא אדע אם היא באמת חברה, ייתכן שהיא פשוט מנומסת אליי), העובדה שעם החברות (והחברים) בישראל אני בקושי מדבר די מבאסת. טוב, אני מודה! אני כנראה מוכן כבר לדבר על ג ע ג ו ע י ם.
אולי בפוסט הבא.
11 בספטמבר 2007
THE HEBREW ANNOUNCEMENT WILL BE FOLLOWED BY AN ENGLISH ONE
אהובינו ואוהבינו בארץ ובעולם שלום!
מאחלים לכם שנה מלאה בריאות, אושר, קשר, אהבה, פריחה ונסיעות לחוף המזרחי של אמריקה!
שנה טובה וגמר חתימה טובה
הנוי-צ'רניאקים
Dear family and friends in Israel and abroad,
We wish you a Shana Tova, full of happiness, health, love, growth, and visits to Boston!
With love,
The Noy-Tsherniaks
