אי שם מעבר לים

כשהיינו בניו יורק (אה - היינו בניו יורק. לפני שבועיים וקצת. יצאנו מוקדם בבוקר בראשון, חזרנו מאוחר בלילה בשני, באוטובוס הסיני (שהיה מלא באסייאתים ובסטודנטים אמריקאים). היה מגניב - ניו יורק במרחק 4 שעות נסיעה! היה לחוץ - חייבים להספיק לראות הכל! היה מרגש - 8 שנים לא הייתי בניו יורק. איזה כיף לחזור, ועוד עם אשתי! היה מעצבן - המון אנשים ברחוב, חלקם נתקלים בך בלי להגיד סליחה, חלקם מעשנים! היה נוסטלגי - ביקרנו בארומה…! יש תמונות)

אז כשהיינו בניו יורק נכנסנו לחנות הספרים בארנס אנד נובל (היינו צריכים לשירותים…) וראינו שם מדף ספרי ילדים על חג ההודיה (Thanksgiving).

היה מעניין לקרוא (כי לא באמת התמצאנו בפרטים. זכרנו משהו עם אינדיאנים) ולראות את ההבדלים בין הגרסאות השונות. הסיפור בגדול - אבותינו הגיעו לאמריקה אבל כמעט רעבו בחורף הראשון שלהם פה. באו כמה אינדיאנים ולימדו אותם לגדל תירס, דלעת ולצוד דגים ובחורף הבא כבר היה מלא אוכל. לכן אנחנו מודים בחג הזה לאלוהים (מישהו מבין את הקשר?) ועל פי הספרים המתקדמים יותר, גם לאינדיאנים.

כשהילדים האמריקאים גדלים מעט, הם מבינים מהר מאד שהחג הזה הוא (בדומה לשאר החגים) חגיגה בעיקר של צרכנות. החג עצמו נחגג ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר וכולל ארוחה עם טורקי (או הודי, תלוי מה יש ממזרח לך) ומאכלי תירס ודלעת (יאמי). יום השישי שאחריו נקרא 'שישי השחור', לא בגלל הפאונדים שנוספו לנו בלילה, אלא בגלל הכמויות האדירות של אנשים שנוהרים למרכזי הקניות (בעיקר ה-outlets) כדי להנות מהמבצעים ביום שמציין את תחילת עונת הקניות של החגים (כריסמס וראש השנה). מדובר בטירוף שלם שכולל פתיחה של סניפים של רשתות קניות כבר ב-4(!) בבוקר (בסט ביי אוהבים לישון עד מאוחר - כל הסניפים נפתחים רק ב-5), כולל פרסומים מאסיביים, דיווח עיתונאי מרתק במהדורת החדשות של כתב שקופא מקור יחד עם כמה עשרות אנשים מטורפים שמחכים מ-10 בלילה לפתיחה ב-4 כדי להספיק לקנות את מה שהם (לא באמת) צריכים. אפילו אמזון (הפייבוריט שלי) השיקה אתר מיוחד לאירוע - www.amazon.com/blackfriday.

את החג עשינו אצל ולרי, דודה של אביגיל, יחד עם ההורים שלה שהגיעו מהארץ ועוד בני משפחה מארה"ב, שהגיעו כולם לפרבר ליד פילדלפיה, פנסילבניה (רק שעה וחצי מאנאפוליס, מרילנד). הגענו ברכבת - 6 שעות של נסיעה בכיף, עם שקע חשמל ללפטופ בכל מושב, כך שרוב הזמן ראינו טלויזיה/סרטים (אביגיל נצלה הזמן גם ללימודים). את הקניות שלי עשיתי און ליין (מיקסר - תודה לסבתא, רסיבר, רמקולים וכמה ספרים), כך שאת יום שישי החלטנו לבלות בפילדלפיה (פעם ראשונה שלי) ולא בפקקים. בפילדלפיה היה בעיקר קר (הרוח, הרוח). הספקנו לטייל בעיקר באזור ההיסטורי, במה שנקרא Independence National Historical Park, שבמרכז המבקרים (המושקע) שלו העובדים לבושים במדי ריינג'רים, כמו בפארקים בהרים… ראינו סרט על התהליכים שהובילו להכרזה על העצמאות, למדנו על בניימין פרנקלין וחבריו, התרשמנו מפעמון החירות וראינו עותקים של הכרזת העצמאות והחוקה (הכל קרה שם). אבל את העיקר כנראה פספסנו - 'מדרגות רוקי'. המדרגות של מוזיאון האומנות של פילדלפיה עליהן טיפס בריצה רוקי האגדי…

היום הלכתי יחד עם עינב (ישראלית), מורה (אמריקאית עם אבא קשמירי) ופטימה (ספרדיה עם אבא סורי) לשמוע את נועם חומסקי (אמריקאי עם שם ישראלי) במיט (הוא מלמד שם כבר 56 שנה רצוף…), במסגרת שבוע זכויות האדם של אמנסטי. בגדול, הוא קרא למעורבות של האקדמיה והאקדמאים (בהווה ולעתיד) בחברה. אני מודה שהלכתי להרצאה בעיקר כי הוא סלבריטי; את דעותיו אפשר לקרוא בכל מקום. הסטודנטים אכן התייחסו אליו ככזה - בסוף ההרצאה ניגשה אליו מישהי והגישה לו במתנה חבילת שוקולדים שווים ועשרות אנשים אחרים ניגשו ללחוץ יד, להצטלם ולקבל חתימה.

או: כסף או מימוש עצמי?

או: בטחון כלכלי או עניין?

או: תעשיה או אקדמיה?

או: למה החיים כל כך מסובכים?

נו, הבנתם את הרעיון. קיבלתי הצעות עבודה גם מ-Broad וגם מאותה חברת מנוע חיפוש מרעננה-בוסטון (אני נמנע מלציין את השם כיוון שהם עוקבים אחרי כל פרסום עליהם וכיוון שהם קוראים עברית… להלן "החברה"). מ-Broad אפילו קיבלתי שתי הצעות לשתי קבוצות שונות שם. לכאורה - איזה כיף, יש לי אפילו בחירה. בפועל - המשרות שמציעים לי ב-Broad (שהוא מכון מחקר אקדמי) משלמות משכורת נמוכה בשליש(!!) מהמשכורת של "החברה" (שהיא חברת תוכנה פרטית, 80 אנשים, כשנתיים לפני מכירה/הנפקה). הן גם נטולות בונוסים (5-10%), נטולות חבילת אופציות ונטולות טיסות עסקים לרעננה… הן כן מציעות עניין גדול יותר בעבודה (לטעמי), עבודה מחקרית ו"תורמת לאנושות", אפשרות ללמוד מהאנשים סביבי הרבה יותר מאשר ב-"החברה" (להערכתי) וגם כתובת אימייל עם סיומת mit.edu… כדי לסבר את האוזן, המשרות ב-Broad משלמות דומה למה שהייתי יכול לקבל בישראל במשרת פיתוח תוכנה סטנדרטית (רק ששכר הדירה פה כפול, הפלפלים פי 4 וכו').

אוף.

(וכן, אני כמובן שמח שקיבלתי את ההצעות, יאדה יאדה יאדה…)

ההה! סוף סוף גנבתי כמה דקות עם המחשב שיש בו עברית!

עשר הערות על המצב:

1. כל המכוניות כאן בצבע כהה, והן כולן גדולות מאוד. מכונית משפחתית זה הרכב הכי קטן.

2. כל המלצרים ונותני השירות מאוד נחמדים (נחמדים באמת). זוהי ארץ המחייכים (במקרה זה אני לא מוזרה!).

3. הכל מאוד יקר, חוץ מדלק. מלפפון אחד (גדול) עולה $2. שני פלפלים אדומים עולים $3.5. סליחה, גם מוצרי האלקטרוניקה מאוד זולים, מה פתאום בא לנו לפטופ חדש וטלויזיית LCD שלושים ושניים אינץ'…

4. דרך טובה 'לבנות' את היסטוריית הקרדיט שלך היא לקנות אוטו (משלמים בתשלומים כך שזה כמו הלוואה).

5. הסרטים פה יותר אמריקאיים מהסרטים האמריקאיים שרואים בארץ (ע"ע The Bourne Ultimatum). (נאמר על-ידי חובבת סרטים אמריקאיים אבל יש גבול!).

6. משום מה אנחנו לא מובנים לאנשים פה (כלומר, אנשים לא מבינים מה אנחנו אומרים). הם לא מבינים מה אביעד אומר כשהוא אומר שהוא צמחוני, והם לא מבינים מה אני אומרת כשאני אומרת שאני רוצה הפוך ללא קצף.

7. זוהי ארץ של אוכלי בשר. נראה שאנשים צמחונים הם פחות בנמצא כאן מאשר בארץ.

8. על הבר לא מעשנים.

9. ה-small הוא ענק (כוס קפה/גלידה וכדומה).

10. מאפה הקינמון של איקאה הוא הדבר הכי טעים בעולם!!

* חלק מההתרשמויות מקורן בתשומת לבו של אביעד בלבד. אני נוטה לעתים לא לשים לב.

אושר וריגושים. חיבוקים ונישוקים.

מעטפה קטנה ותמימה אחת הפכה אותי לפני רגעים מועטים בלבד ל-יישות כלכלית עצמאית בארצות הברית של אמריקה!

למי שלא מצויי בהבדלים בין התעודות והאישורים השונים ומתעניין:

• הגרין כארד (או תעודת תושב קבע - Permanent Resident) הוא זו שמאפשר לי להימצא בארה"ב (לזמן בלתי מוגבל) וגם לעבוד. במקרה שלי, ויזת ההגירה שקיבלתי בשגרירות בת"א שהוחתמה עם כניסתי לפני עוד מעט 3 שבועות(!) משמשת כגרין כארד לשנה (את הכרטיס הקבוע ישלחו לי בדואר).
• מספר הביטוח הלאומי הוא המצביע לייצוג הכלכלי שלי פה. יכול לקבל אותו (בגדול) רק מי שרשאי לעבוד פה. צריך אותו כדי לקבל משכורת/לשלם מיסים וכדי לבנות קרדיט כמובן! בעזרתו גם אפשר בקלות יחסית לגנוב את הזהות שלך, משהו שמאד רגישים אליו פה. למרות שזהו למעשה מספר הזיהוי היחיד שלכל האמריקאים יש, לא מקובל להשתמש בו כאמצעי זיהוי כמו במספר ת.ז. אצלנו. קבוצת הארגונים ששואלים אותך למספר הזה אמורה להכיל רק ארגונים ממשלתיים וארגונים מסחריים שיש להם עניין בציון הקרדיט שלך (בנק, ח. כרטיס אשראי, משכיר דירה).

So much has happened since last week! First, Aviad was sick! So much that he had to postpone that interview he told you about (see itinerary in one of the former posts). He could not have picked a better timing, the time we're supposed to find an apartment! He had a soar throat, a cold, a headache, couldn't get out of bed (no fever, thank goodness). A man sick.

So turns out Cambridge (which is a separate city from Boston but counts really as the same metropolitan) has a real estate market quite similar to.. Tel Aviv. Meaning, finding a place to live in is stressful, expensive and crazy! Especially since Sep. 1 is coming up and this is the time of year when the market is at its peak. So I was walking around like crazy looking at dozens of apartments, some we saw together (and even liked, only to find out that they have been rented already!), while most of the time poor Aviad was sick and I couldn't really make a decision on my own (a kastach on my part, in case it turned out to be the place from hell..).

Anyway, we finally found a place. We had to compromise because each place we saw had problems - either too far from the subway/train (the "T", as they call it here), too tiny, too noisy, too expensive, no parking! (sound familiar, Tel Avivim?). In the end we settled for a smaller place (2 rooms, or "1 bedroom" as they call it here), and it’s near.. a parking garage. Not the best neighboring building but.. This place was actually the "cheapest" we saw - $1,500 per month (+$100 for a parking spot). Most people here work with a Realtor (I saw only a few places through the owner), so that wasn't fun as well. The one who found this place was a lying snake salesman, but he did his job.. (He somehow guessed that I'm from Israel, after I said I'm from overseas. By the way, each realtor told me/us that they just "rented a place to an Israeli"…he-he-he).

I gotta go, we'll write more soon.

Oh, I forgot to say that the apartment is ON Harvard square (well, a ten minute walk, but that’s considered ON..).

The Best news is Aviad is finally feeling better.

Please come and visit!

1716 Cambridge St.
Cambridge, MA 02138