אי שם מעבר לים

אוקיי, אז באמת הרבה יותר קשה לתחזק בלוג כשאתה עובד במשרה מלאה, אני מודה. ההתפתחות העיקרית פה בימים האחרונים - מזג האויר. הנ"ל התחלף (ביום בהיר אחד) לסתווי, או במונחים ישראליים - חורף תל אביבי קר במיוחד. השמיים רוב הזמן אפורים, הטמפרטורה בבוקר חד-ספרתית (אבל היי - עדיין מעל לאפס!) ומגיעה בשיא לכ-16 מעלות. גשם יורד לפרקים וללא התרעה מוקדמת (שמשי ובהיר כשאני יוצא להפסקת צהרים, אפור וגשום בחזרה…) והחימום בדירה שלנו כבר החל לפעול בלילה ובבוקר תוך שהוא ממיס דברים שהשארנו בטעות בצמוד לרדיאטורים…

בעבודה אני ממשיך בעיקר לקרוא מאמרים וספרים, וגם קצת להתנסות בכלי המחקר שפיתחו פה. בהזדמנות הקרובה אפרט פה על המחקר הספציפי עליו אתחיל לעבוד בקרוב. אביגיל גם תפרט על חברים מעניינים ללימודים אותם היא פוגשת. בינתיים, הנה כמה מילים על מספר חוויות אחרונות:

1. אולי יצא לכם לשמוע בשבוע שעבר על טקס הענקת פרסי האיג-נובל. מסתבר שהטקס הזה נערך ברחוב שלנו, באותה כנסיה ענקית (שהיא למעשה כבר זמן מה לא כנסייה אלא היכל הזכרון של הרווארד). לטקס לא הלכנו (עולה כסף…) אבל יומיים אחרי הטקס (שבת) הלכתי ל-MIT לאירוע שהוא הגרסה המדעית (והחינמית) של הטקס הנוצץ, בו כל אחד ממקבלי הפרס של אותה שנה נותן הרצאה של 5 דקות על המחקר שלו. האולם היה מלא באנשים צמאים לידע (ובעלי הרבה זמן חופשי) - בקיצור, גיקים כבדים שחבל על הזמן. אחד כתב על הלוח את רשימת כל המחקרים הזוכים של אותה שנה, בכתב מראה… שני, שנענה לבקשת המנחה לשני מתנדבים, הסתבר כבעל שעון יד בינארי ולכן לא יכול היה למלא את תפקיד מודד הזמן בהרצאות… והבחור שלידי שפשוט התלהב (כמו רוב הקהל) מכל שטות מבדחת לכאורה שנאמרה שם תוך מחיאת כפיים מטורפת ופשוט חירפן אותי. ההרצאות היו בכללן די מעניינות. בסופו של דבר מדובר במחקרים אמיתיים, גם אם מעט ביזאריים.
2. ואם כבר נגענו בדברים מוזרים שקורים ב-MIT: היום החלטנו לחגוג 38 חודשים לדייט הראשון שלנו בבראנץ' שוקולד שאורגן על ידי אותה מעבדה אגדתית למדעי השוקולד. ובכן, ציפינו לכמויות אדירות של שוקולד בל צורותיו, אבל לאכזבתנו גילינו שכשאומרים בראנץ' מתכוונים לפנקייק'ס, קרפים וואפלים בלגיים, ושעל מנת להתאים אותם לאירוע שוקולד מוסיפים לכל אחד מהם קמצוץ של שוקו-צ'יפס. האירוע הפתיע אותנו בצנעתו אבל האווירה הייתה בייתית ומעניינת. מחוץ לאולם בו נערכה הסעודה עמדה מכונה אוטומטית לממכר חטיפים. שמנו לב שיכולנו לסדר לעצמנו ארוחת שוקולד משלנו עם הרבה יותר שוקולד בעזרת חמשת הדולרים שתרמנו, כנהוג וכמצופה, למעבדה למדעי השוקולד… חוץ מזה היה נחמד לטייל על שפת הנהר (גם היום היתה צעדה למען סכרת(!) אם כי צנועה יותר. הייתכן שמדובר בצועדים האחרונים מצעדת הענק של לפני שבועיים?). מישהו אמר תמונות?
3. ליד העבודה ישנו חניון מכוניות מופלא בן 5 קומות. מופלא כי כשעולים במעלית לגג שלו, במקום מכוניות מגלים גן מטופח, כולל הכל - דשא, פרחים, שבילים וספסלים. גן שאם היה ממוקם בקומת הרחוב כבר מזמן היה לו שם והוא היה מצוין במדריכי התיירים כפנינה עירונית. במדריך שלי הוא מקבל 5 כוכבים.

אז כמו שאביגיל סיפרה, יצאתי בשבת לטיול אופניים בעיר. הרבה זמן לא נסעתי על אופניים. אני חושב שהפעם האחרונה היתה ביום כיפור לפני ארבע שנים. למעשה רציתי לצאת לטיול האופניים בשבת לפני שבוע, כדי להרגיש את אווירת החג פה.

בכל מקרה, מזג האויר אתמול היה פשוט מצוין! 21 מעלות ושמים בהירים, אחרי כמה ימים חמים. קבעתי עם עינב, תל אביבית שהגיעה בתחילת החודש לבוסטון לעבוד על הדוקטורט שלה במשך שנה. הכרתי אותה (עוד בארץ) דרך חברתי היקרה עדי. (אבחנה: לפני שהתחתנתי היו לי חברה וידידות. היום יש לי אישה וחברות…). עינב רגילה עוד מהארץ להתנייע באופניים והגיעה עם אופניים שקנתה פה. למעשה, נראה לי שיש לה חגורה שחורה בנהיגה על אופניים, היות והיא נהגה לנסוע בהם בכבישי ת"א, יחד עם נהגי ת"א האדיבים. אביגיל היתה צריכה ללמוד (נקווה שעד שתיפתח ההחלקה על הקרח בפארק היא תהיה פנויה קצת יותר). אז נסעתי ברכבת לבוסטון, לחנות אופניים שגם משכירה. שכרתי זוג אופניים עירוניים (מקבלים גם קסדה ומנעול) ב-$25 ליום. אחרי שוידאתי שאני זוכר איך רוכבים, יצאנו לדרכנו.

נסענו לגשר הרווארד, שמחבר את MIT (שנמצאת בקמברידג') לבוסטון (לא, אין גם גשר MIT שמחבר את הרווארד לבוסטון…). לתדהמתנו הרבה נתקלנו בתחילת הגשר בנחיל ענק של אנשים שעולים מהטיילת לגשר. נחיל משמע אלפי אנשים, כולם עומדים בסבלנות לצד הנהר ומחכים לעלות לגשר (הגענו בתחילת הצעדה כנראה). זו היתה צעדה למען חולי סוכרת, לעידוד המודעות ולהשקעה במחקר. מסתבר שבאותו יום צעדו כחצי מיליון אמריקאים ב-200 ערים ברחבי האומה. אנשים היו מחולקים לקבוצות (עם חולצות זהות וכו') ובראש כל קבוצה הולך מישהו עם שלט עם שם הקבוצה והסכום בדולרים שתרמה. המון דולרים. רק אז הבנתי איך צעדה עוזרת לחולי הסוכרת. חצינו את הגשר ברגל יחד עם כולם וזנחנו את התוכנית לנסוע על גדות הנהר. המשכנו לסיבוב ב-MIT וחזרנו לבוסטון דרך גשר אחר עד לעצירה ב-Starbucks להתרעננות…

רב הזמן נסענו על המדרכות, למרות שלא כל הולכי הרגל אהבו את זה ולמרות שבהרבה כבישים קיים נתיב לאופניים. ניסיתי את זה פעם פעמיים אבל הלב שלי חלש מדי בשביל החוויה הזו. המשכנו ל-Copley Square האהובה ומשם לשרשרת הפארקים/גנים הידועה בשם Emerald Necklace. הפארקים הם מבית היוצר של אדריכל נוף בשם Frederick Law Olmsted שתכנן גם את ה-Central Park בניו-יורק. האמת שאין כל כך מה להשוות לסנטראל פארק. הפארקים האלו הזכירו לי יותר את גני יהושע. קצה השרשרת הוא ב-Brookline שהיא השכונה היהודית של בוסטון (למעשה, רשמית היא עיירה נפרדת). שליש מהתושבים יהודים, המון ישראלים, מסעדות מזרחיות שצריך לבדוק. שם גם הדירה של עינב אז קפצנו לבקר. משם חזרתי לחנות האופניים, וברכבת חזרה הביתה. היה פשוט כיף, מעולה, נפלא. הזכיר לי כמה אהבתי לנסוע על אופניים פעם והראה לי כמה כיף ופשוט לעשות את זה פה.

מפת המסלול שעשינו מצ"ב להתרשמותכם. התרשמותכם גם מכמות ההשקעה שלי בתיעוד חיי (ובבחינת כלים חדשים שגוגל מספקת). כמו כן, תמונות מהטיול (ולמעשה בעיקר של עינב שאין לה מצלמה פה וטרם שלחה תמונות לישראל), אפשר למצוא כאן.

View Larger Map

הבוקר הלכתי להרצאה באותו קורס מבוא בביולוגיה שג'יל (ראש הקבוצה/בוסית שלי) המליצה לי עליו. פגשתי את הלגה והיידי בלובי של ברואד ויחד הלכנו, קודם לאיבוד ואח"כ לאולם 10-250. המקום אכן נראה כמו אוניברסיטה, שום דבר שמפיל אותך לרצפה. הבניינים בנויים מעט מרשים יותר (וגדול יותר) ממה שאני מכיר בארץ, אבל הרווארד הרבה יותר מרשימה מבחינה זאת (ומבוגרת מ-MIT ביותר מ-200 שנה!). ההרצאה הועברה בצורה פשוט מרתקת. לא הייתי מודע גם, שישנם דברים בסיסיים כ"כ בביולוגיה (גנטיקה במקרה זה) שאני לא מכיר. הקצב היה קצת מהיר מדי בשבילי - לא תמיד הצלחתי גם לכתוב וגם להקשיב, ובמיוחד בכמה פעמים שבהן לא הבנתי את הכתב על הלוח. עם הזמן, אני מניח. תופעה שלא ציפיתי לה: 5 דקות לפני שעת הסיום של השיעור, כולם פשוט סוגרים מחברות, מתחילים לדבר וחלקם מתחילים לקום, כאשר המרצה (המכובד) עדיין מדבר. זה היה מוזר, על רקע הנימוס המטורף (בקנה מידה ישראלי) שנהוג פה. את הדרך החוצה עשינו בדרך המקובלת, דרך המסדרון האינסופי. אינסופי הוא אולי לא, אבל צפוף ביותר בהחלט.

המשכתי לבדי לארוחת צהרים מוקדמת (Mediterranean wrap ב-Au Bon Pain כמובן) ויצאתי לסיור בקמפוס. מקום מגניב מס' 1: בבניין לאומנות ויזואלית ששייך ל-Media Lab, תסתכלו לאן הדלתות האלו מובילות! -

מקום מגניב מס' 2: הקומפלקס של מדעי המחשב ואינטליגנציה מלאכותית, ע"ש Ray Stata (שגם הקים פעם חברה בשם Analog Devices שיצא לי לעבוד בסניף הישראלי שלה…) -
לי זה הזכיר את הפלינסטונס משום מה. שמעתי שהבניינים האלו מעניינים גם מבפנים, אבל טרם יצא לי. מהצד השני של הכביש - מקום העבודה החדש שלי: (או לפחות השלט שלו). עוד תמונות מהטיול שלי ב-MIT כאן.

אנקדוטה נוספת: ביום שני אין לימודים ב-MIT (ורק שם), לרגל ה-Anti-suicidal Day… כן, היתה ל-MIT בעיה קטנה עם התאבדויות, וזה מה שיצא מזה…

ואחרונה: משום מה תחביב הסריגה(…) פופולרי פה. יצא לי לראות בנות גם ב-MIT וגם ברכבת יושבות וסורגות. צריך הרבה סוודרים בחורף, אני מניח.

צום קל.

לרגל שלושים ושבעת החודשים של זוגיותנו ולרגל העובדה שהיה היום מזג אויר נפלא (שמש ו-23 מעלות), החלטנו לאזור אומץ ולצאת לטיול ספונטני בבוסטון. בספונטניות חיפשתי בגוגל אטרקציות בבוסטון, כיוון שאין לנו באמת מושג מה כדאי לראות איפה. מצאתי ש-Copley Square אמורה להיות נחמדה ובסביבתה גם רחוב או שניים שכדאי להסתובב בהם וכמובן ה-Boston Common. אז התלבשנו, הדפסנו מפות, מילאנו מים, שטפנו תפוחים, לא שכחנו כובע ומשהו חם ללבוש וכשעה וחצי מאז החלטנו לצאת, זה ממש קרה!

היה שווה. Copley Square פשוט מקום יפה. הדשא ירוק כל כך, השמיים כחולים כל כך, והכל מסביב נקי ונעים. ואז התוכניות התחילו להשתבש: צמוד לכיכר גילינו מונומנט לחליל ג'ובראן (מסתבר שהוא גר בבוסטון בנערותו עד שעבר לניו-יורק); מצדו השני של הכביש - הבניין המרכזי (והענק) של הספריה הציבורית של בוסטון; זאת ועוד - שלט על הספריה - תערוכת פוסטרים אמריקאים ממלחמת העולם השנייה (הכניסה חופשית). וכל זה בכלל לא היה בתכנון! (איזה כיף).

נכנסנו לספריה. אנחנו לא יודעים לספר הרבה על ההיסטוריה שלה, על הבניין ועל הספרים שבה. רק נגיד שהמבנה מרשים ביותר, הכל יפה כל כך, הסגנון קצת מזכיר את ארמון אלהמברה בגרנדה, למי שמכיר. כולל הקשתות וחצר פנימית עם מזרקה. אפשר לעשות מנוי בחינם לגמרי להשאלת ספרים (המנוי טוב ל-27 שנה… איך הגיעו ל-27?!). הכתובת שחקוקה בכניסה לבניין היא (תרגום חופשי): "נבנתה ע"י האנשים ומוקדשת לקידום הלמידה", מלא חשיבות עצמית משהו, אבל נחמד. תערוכת הפוסטרים היתה מרתקת. גורמת לך להבין באופן מיידי ובקלות כיצד התנהלו חיי היום-יום של האמריקאים בזמן המלחמה. צילמתי כמה וכמה. אפשר להציץ.

משם המשכנו בתוכניתנו המקורית - הרחובות באזור אכן יפים ומלאים במקומות שהיינו שמחים לבקר בהם (פיצריות, H&M, אתם יודעים) ולבסוף הגענו ל-Boston Public Garden שמזכיר קצת את הפארק הלאומי בר"ג בפנים ואת Central Park כשמסתכלים כלפי חוץ. אנשים הולכים, רצים (אסורה כניסה לאופניים) וברווזים מגעגעים. מרגיע.

מחר אנחנו נוסעים ליומיים לחגוג עם המשפחה של אביגיל את החג (כן, לוקח לו זמן להגיע לפה). אנחנו נוסעים לקצה המערבי של מאסצ'וסטס לאזור ה-Berkshires המפורסם. נקווה שפרט ללאכול ייצא לנו גם לטייל קצת בטבע. עד שנביא תמונות משם, כאן אפשר למצוא את התמונות מהטיול בבוסטון היום.

אסיים בעצה לחיים בריאים: מה שלא תעשו - לעולם, אבל לעולם, אל תאכלו בבת אחת 600 גרם של גזרים גמדיים!

So we had a pretty busy weekend. My parents dropped by for a visit, on their way back to Israel from a trip in the Seattle-Vancouver area. We spent Friday together mostly wondering around Cambridge. We visited the Harvard Natural History Museum (Avigail gets free entrance for the two of us!). We had time to see only two rooms there - the famous glass flowers one and the meteorites, minerals and gemstones one. Dinner we had at an Italian restaurant called Lucca situated in Boston’s North End (we told you we'd return there).

On Saturday some of my family from New York joined us (they simply drove from there to Boston. Hint hint). We spent most of the day in Boston, starting at the observatory of Prudential Center. Very much like Azrieli’s - 50th floor, 360 degrees view and you get this mobile audio guide. I really like bird’s eye views of metropolitans and this one was no exception: .

Avigail and I had a vegetarian Burrito for lunch - I indeed officially like Mexican food now!

Next we headed to the 5th Boston Arts Festival. When advertising the festival, it looked like it was going to be very lively and crowded. It might have been, then, the heavy heat that day that drew people away from the festival (we really didn't have any luck with weather - on those two days it was 30+ degrees and sunny, while today 23…). The two attractions for us were: (a) the fact that the Arts Festival is officially called the (ähts) Festival. That’s due to the Bostonian accent - they just skip the 'r' here. Very difficult to understand, but we find it amusing. (b) the unforgettable performance of The Boston Gay Men’s Chorus. Yep, that’s right. They're celebrating 25 years now, and yes, they sound like any other men-only chorus. They look somewhat more colorful though: I have a short video clip of their performance I'll upload and post soon.

In the evening we had some nice Chinese dinner with yet more members of my family from Acton, a town 30 minutes west of here.

Feel free to browse the photos we took that day in Boston. Also, photos of our apartment (through its different stages of readiness for hosting us) are available here.