אי שם מעבר לים

כשהיינו בישראל בקיץ האחרון חגגנו את היומולדת שלי בצימר בצפון. אני מניח שכמו לנו, גם להרבה זוגות צעירים אחרים סופ"ש בצימר בצפון הפך בשנים האחרונות לדרך הכמעט סטנדרטית של בילוי חופשה בארץ. על כן, מתוך הרגל, בילוי בצימר נראה הדרך הראויה לחגוג את היומולדת של אביגיל אשר חל לפני כחודש. עד כה לא יצא לנו למעשה לצאת לחופשה באיזור לא עירוני ולא אצל קרובים/חברים. מהר מאוד גיליתי שאין לי מושג לאן נוסעים כאן לחופשה רומנטית. רב אתרי התיירות מציעים weekend getaways בחורף באזורים חמים כמו פלורידה או הקאריביים או לערים. אך כיוון שנראה לנו חבל לטוס לחופשה לסופ"ש בלבד החלטנו לדחות את הרעיון הזה למועד מאוחר יותר (ראו הפוסט "ג'מייקה עם ענבר ועירית, מרץ 2009" — בקרוב על מסך ליד פניכם).

חופשה בניו אינגלנד בפברואר משמעותה חופשה עם הרבה שלג מסביב, וכי מה יותר נחמד מצימר עץ קטן על צלע הר מושלג? לא הרבה דברים, אני חושב, ועל כן חבל שלא הצלחתי למצוא אף צימר קטן כזה. הדבר הכי קרוב לזה הן בקתות עץ גדולות (מטבח, סלון, מס' חדרי שינה) שמתאימות למשפחות או כמה זוגות ושמושכרות לתקופות של שבוע ומעלה. האפשרויות האחרות מסתכמות בחדר בבית מלון או ב-inn (פונדק, עפ"י בבילון). האחרונה מספקת, כנראה, את החוויה הקרובה ביותר לחוויית הצימר. בייחוד אם מדובר ב"פונדק" מהמפנקים יותר שבהם.

אנחנו שהינו ב-Stone Hill Inn בעיירה (הציורית/תיירותית) Stowe אשר בצפון מדינת Vermont, היא מדינת טיוליי השלכת וחופשות הסקי, צפון-מערבית מבוסטון. הנוף מעט שונה אך עדיין - סופ"ש יומולדת בצימר (=חדר, לא?) בצפון. הנה מה שראינו:

כמו בארץ, גם פה, אם נוסעים יותר מדי צפונה מגיעים ל…

ואך הגיוני הוא שאם באינגלנד החדשה הננו, נמצא פה גם את…

למרות שזה כבר קצת מוגזם, לא?

וגם כאן מסוכן לנסוע בכבישים…

כשהתחשק לנו משהו טעים לאכול, במקום לעצור ליד דוכן של פיתה דרוזית עם לבנה (יאמי) עצרנו במפעל הראשון (והעדיין פעיל) של גלידת בן & ג'ריס. עשינו סיור במפעל ולמדנו כמה דברים חדשים (בין השאר - לבן & ג'ריס ארבעה מפעלים בארה"ב ואחד בחו"ל. נכון, ישראל). וכמובן -

המקום והחדר שלנו היו אכן מרשימים. המקום נמצא על גבעה מוקף יער וככל הנראה גם דשא בעונות הפחות לבנות של השנה. יש בו 9 חדרים ו"סלון" משותף עם אח, שולחן ביליארד ומשחקי חברה וגם מטבחון עם שתיה ואוכל חופשי (מצבים כאלו מעמידים במבחן את הערכים עליהם גדלנו בארץ הקודש. אני חושב שאצלנו העניין הסתכם ב 4-6 חטיפי גרנולה ובקבוקי מים שלקחנו לנסיעה חזרה…). וכמו בארץ, האטרקציה בחדר היא הג'קוזי (בחדר שירותים בגודל של חדר השינה והסלון ביחד), ושלא כמו בארץ הוא חולק יחד עם חדר השינה אח דו-צידי… כשהגענו יצאנו לטייל קצת בחוץ -

ובדקנו את אמצעי התחבורה במקום.

(סוג המזחלת הזה נקרא toboggan. דגש על ההברה השנייה).

סופ"ש בצפון. כמו בארץ, רק אחרת.

שאר התמונות - כאן.

(תודה לעדי ש(בלי ידיעתה) דירבנה אותי לחזור ולכתוב).

כשהיינו בניו יורק (אה - היינו בניו יורק. לפני שבועיים וקצת. יצאנו מוקדם בבוקר בראשון, חזרנו מאוחר בלילה בשני, באוטובוס הסיני (שהיה מלא באסייאתים ובסטודנטים אמריקאים). היה מגניב - ניו יורק במרחק 4 שעות נסיעה! היה לחוץ - חייבים להספיק לראות הכל! היה מרגש - 8 שנים לא הייתי בניו יורק. איזה כיף לחזור, ועוד עם אשתי! היה מעצבן - המון אנשים ברחוב, חלקם נתקלים בך בלי להגיד סליחה, חלקם מעשנים! היה נוסטלגי - ביקרנו בארומה…! יש תמונות)

אז כשהיינו בניו יורק נכנסנו לחנות הספרים בארנס אנד נובל (היינו צריכים לשירותים…) וראינו שם מדף ספרי ילדים על חג ההודיה (Thanksgiving).

היה מעניין לקרוא (כי לא באמת התמצאנו בפרטים. זכרנו משהו עם אינדיאנים) ולראות את ההבדלים בין הגרסאות השונות. הסיפור בגדול - אבותינו הגיעו לאמריקה אבל כמעט רעבו בחורף הראשון שלהם פה. באו כמה אינדיאנים ולימדו אותם לגדל תירס, דלעת ולצוד דגים ובחורף הבא כבר היה מלא אוכל. לכן אנחנו מודים בחג הזה לאלוהים (מישהו מבין את הקשר?) ועל פי הספרים המתקדמים יותר, גם לאינדיאנים.

כשהילדים האמריקאים גדלים מעט, הם מבינים מהר מאד שהחג הזה הוא (בדומה לשאר החגים) חגיגה בעיקר של צרכנות. החג עצמו נחגג ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר וכולל ארוחה עם טורקי (או הודי, תלוי מה יש ממזרח לך) ומאכלי תירס ודלעת (יאמי). יום השישי שאחריו נקרא 'שישי השחור', לא בגלל הפאונדים שנוספו לנו בלילה, אלא בגלל הכמויות האדירות של אנשים שנוהרים למרכזי הקניות (בעיקר ה-outlets) כדי להנות מהמבצעים ביום שמציין את תחילת עונת הקניות של החגים (כריסמס וראש השנה). מדובר בטירוף שלם שכולל פתיחה של סניפים של רשתות קניות כבר ב-4(!) בבוקר (בסט ביי אוהבים לישון עד מאוחר - כל הסניפים נפתחים רק ב-5), כולל פרסומים מאסיביים, דיווח עיתונאי מרתק במהדורת החדשות של כתב שקופא מקור יחד עם כמה עשרות אנשים מטורפים שמחכים מ-10 בלילה לפתיחה ב-4 כדי להספיק לקנות את מה שהם (לא באמת) צריכים. אפילו אמזון (הפייבוריט שלי) השיקה אתר מיוחד לאירוע - www.amazon.com/blackfriday.

את החג עשינו אצל ולרי, דודה של אביגיל, יחד עם ההורים שלה שהגיעו מהארץ ועוד בני משפחה מארה"ב, שהגיעו כולם לפרבר ליד פילדלפיה, פנסילבניה (רק שעה וחצי מאנאפוליס, מרילנד). הגענו ברכבת - 6 שעות של נסיעה בכיף, עם שקע חשמל ללפטופ בכל מושב, כך שרוב הזמן ראינו טלויזיה/סרטים (אביגיל נצלה הזמן גם ללימודים). את הקניות שלי עשיתי און ליין (מיקסר - תודה לסבתא, רסיבר, רמקולים וכמה ספרים), כך שאת יום שישי החלטנו לבלות בפילדלפיה (פעם ראשונה שלי) ולא בפקקים. בפילדלפיה היה בעיקר קר (הרוח, הרוח). הספקנו לטייל בעיקר באזור ההיסטורי, במה שנקרא Independence National Historical Park, שבמרכז המבקרים (המושקע) שלו העובדים לבושים במדי ריינג'רים, כמו בפארקים בהרים… ראינו סרט על התהליכים שהובילו להכרזה על העצמאות, למדנו על בניימין פרנקלין וחבריו, התרשמנו מפעמון החירות וראינו עותקים של הכרזת העצמאות והחוקה (הכל קרה שם). אבל את העיקר כנראה פספסנו - 'מדרגות רוקי'. המדרגות של מוזיאון האומנות של פילדלפיה עליהן טיפס בריצה רוקי האגדי…

היום הלכתי יחד עם עינב (ישראלית), מורה (אמריקאית עם אבא קשמירי) ופטימה (ספרדיה עם אבא סורי) לשמוע את נועם חומסקי (אמריקאי עם שם ישראלי) במיט (הוא מלמד שם כבר 56 שנה רצוף…), במסגרת שבוע זכויות האדם של אמנסטי. בגדול, הוא קרא למעורבות של האקדמיה והאקדמאים (בהווה ולעתיד) בחברה. אני מודה שהלכתי להרצאה בעיקר כי הוא סלבריטי; את דעותיו אפשר לקרוא בכל מקום. הסטודנטים אכן התייחסו אליו ככזה - בסוף ההרצאה ניגשה אליו מישהי והגישה לו במתנה חבילת שוקולדים שווים ועשרות אנשים אחרים ניגשו ללחוץ יד, להצטלם ולקבל חתימה.

[אולי בפוסט הבא.]

בזמן ההליכות שלי לשיעורי בילוגיה, דרך המסדרון האינסופי, אני נוהג להעיף מבט בחלק ממאות הפליירים שתלויים לאורכו. זו דרך מהירה לקבל מושג על מה שקורה בקמפוס, יחד עם עיתון מיט, The Tech, שאני לוקח בימים שלישי ושישי ומביא הביתה (עכשיו הוא מצטרף למנוי על NY Times של ימי ראשון שעשינו). אפרופו המסדרון - שמתי לב שהתנועה במסדרון פשוט מחקה בדיוק מטריד תנועת מכוניות בכביש דו סיטרי (עם שלושה נתיבים). כולם הולכים בצד ימין של המסדרון ואז, אם נתקעת מאחורי איזו משאית(…), אתה פשוט יוצא לעקיפה דרך הנתיב האמצעי. העקיפה כוללת מבט לאחור לוודא שאין מישהו שרץ מאחוריך (זוכרים את העתודאים הרצים באוניברסיטת ת"א? גם פה…) ומבט לפנים לוודא שאף אחד מהנתיב הנגדי לא עוקף גם הוא כרגע. באיזשהו שלב אני צריך לפנות שמאלה מהמסדרון, ואז, כמו בפניות שמאלה בצמתים מרומזרים פה, אני עוצר בנתיב האמצעי ומחכה שתתפנה מעט הדרך בנתיב הנגדי כדי שאוכל לעבור…

אפרופו שיעור ביולוגיה - באחד השיעורים, לאחר שלמדנו כיצד וירוסים גורמים לסרטן וכיצד חומרים כימיים גורמים לסרטן המורה עצר ל-7 דקות בהן הטיף נגד עישון סיגריות/טבק. כולל שקף המדגים מספר המעשנים ומספר מקרי סרטן הריאות מאז תחילת המאה ה-20 (הזינוק הוא במהלך מלחה"ע השנייה, כשהחיילים קיבלו אספקה מהמדינה. ירידה מאז שנות השמונים.), כולל הנתון המדהים של 550,000 מתים בשנה בארה"ב מנזקי עישון (תוך השוואה למספר ההרוגים במלחמות), כולל העובדה שבעיית העישון בארה"ב הופכת לבעיה חברתית-מעמדית, וכולל הטפה לצריכת מריחואנה כתחליף לעישון סיגריות (רק 3-4 מקרי מוות בשנה בארה"ב). בשיעור אחר פתחנו את השיעור בשירת Happy Birthday dear Mr. Weinberg…

בכל אופן, בזכות אותם פליירים הלכתי השבוע לשתי הרצאות בערב (ועוד אחת מקצועית, במהלך היום). הראשונה היתה של בחור בשם Timothy Ferriss שכתב ספר בשם The 4-Hour Workweek: Escape 9-5, Live Anywhere, and Join the New Rich. בחור יהיר, מתנשא, מלא בעצמו ודי טמבל באופן כללי שהצליח לכתוב ספר שנמצא בראש רשימות רבי המכר של העיתונים המובילים פה (ובאמזון) כבר חצי שנה. האמת שחשבתי לעיין בספר, ז"א לפני שפגשתי את הכותב. אחד הרעיונות המרכזיים - לבצע מיקור חוץ לכל הפעילויות היומיומיות שלנו שאנחנו לא נהנים לבצע ושלתת למישהו אחר לבצע במקומנו יעלה לנו פחות ממה שאנחנו מרוויחים לשעה. ולכן ההמלצות שלו הן לתת לאנשים מקנדה ומהפיליפינים לעבור לנו על המיילים ולתת להודים לעשות עבורנו מחקרים באינטרנט. ואיזה כיף שאפשר אפילו לשכור מישהו בהודו שייקבע עבורך פגישות עם אנשים תוך שהוא מכנה אותך Professor Ferriss, וכל זה ב-$5 לשעה! אכן החלום האמריקאי.

הרצאה שנייה היתה של כתבת בכירה של USA Today לענייני דיפלומטיה בשם Barbara Slavin, שכתבה לאחרונה ספר על יחסי ארה"ב-אירן שנקרא Bitter Friends, Bosom Enemies: Iran, the U.S., and the Twisted Path to Confrontation. גם היא עצבנה אותי. הגישה שלה חד-צדדית לחלוטין והסיקור מונע מרגשות ולא מעובדות. מציגה את הדברים כאילו איראן, במהלך העשור האחרון, רק מנסה לנרמל את היחסים עם ארה"ב ומוכנה לדון בתוכנית הגרעין ואילו האחרונה דוחה אותה שוב ושוב משיקולים זרים. היא גם פלטה משהו (אוף דה רקורד) על כך שלדעתה מדיניות ארה"ב מוכתבת ע"י ישראל. שיהיה לה בהצלחה. לפחות היה אפשר לנגב חומוס ביציאה יחד עם איראנים וערבים (שאינם יהודים). אה, והיה אפשר גם לקנות את הספר שלה במחיר מבצע של $20, לעומת ה-$16 שהוא עולה באמזון…

אפרופו יהודים ואיראנים. בסופ"ש הזה מסתיים פה פסטיבל בוסטון לסרטים יהודיים. מסתבר שיש שם כמה סרטים שרצינו לראות בארץ ולא הספקנו - בופור, אדמה משוגעת ומדוזות. רצינו ללכת אבל בשל בעיות טכניות אנחנו מוותרים (אבל הורדתי באי-מיול). ואז אביגיל גילתה שיש עכשיו גם פסטיבל סרטים איראניים (למעשה שניהם מציגים היום באותו מקום), כך שייתכן שנלך בסופ"ש הבא. גם עידן רייכל מגיע שבת הבאה לבוסטון יחד עם הפרויקט. מצחיק ששמענו מענבר ועירית שהוא מופיע בסן פרנסיסקו והם רצו ללכת אבל לא הלכו בסוף, ובשבת הבאה עירית מתארחת אצלנו ואז אולי נוכל לרצות ללכת ולא ללכת בסוף שלושתנו, הפעם בבוסטון.

את השבוע במיט קינחתי אתמול בהקרנה (חינם) של הסרט האחרון של מייקל מור - SiCKO על מערכת הבריאות האמריקאית. מזעזע, משעשע ומגמתי כסרטיו הקודמים. ללא ספק משהו דפוק בדרך האמריקאית.

כיוון ש-Veterans Day (יום המילואמיניקים?) נופל השנה על יום ראשון החליטו במיט (טוב, גם בהרווארד) שזה בזבוז של יום חופש ולכן יש לשנינו חופש גם ביום שני השבוע. נשמעת הזדמנות מצוינת לביקור בניו יורק, לא? בכלל, אני די מתבייש בכך שאנחנו כבר 3 חודשים פה, במרחק ארבע שעות ורק $15 מהתפוח ועדיין לא ביקרנו. אנחנו לוקחים מחר ב-7 בבוקר(!) אוטובוס (Chinatown Bus) מצ'יינה טאון בוסטון לצ'יינה טאון ניו יורק. מאד נוח, זול ומסתבר שגם טרנדי. נישן לילה אחד במלון (כוכב אחד, $200…) ונחזור בשני בלילה. כן, החיים קשים.
שבוע טוב לכולם!

אז קצת באיחור - ביום רביעי חגגנו את 'ליל כל הקדושים', או בישראלית - פורים עם דגש על דלעת, רוחות רפאים ובתים הרדופים בהן וממתקים. ברחובות היה ממש נחמד. בתים מקושטים וילדים (עם ההורים) בסיבובי הממתקים המסורתיים. הלכנו למסיבת פורים בבית של חברה ללימודים של אביגיל בשם מארייטה. ובכן, באנגלית המונח מדויק יותר - get together. כיוון שהבנו שבמסיבות Halloween מגיעים מחופשים, ואף ראינו אנשים ברחוב באותו יום מחופשים, די נלחצנו שאין לנו תחפושת. אביגיל אפילו הלכה לסופר לחפש משהו סמלי אבל ללא הצלחה רבה. למזלנו, ברגע האחרון היתה לי הברקה והחלטתי שאתחפש לדלעת. ז"א אלבש חולצה כתומה (נשארה לי מימי ההתנתקות העליזים) ואז גם נזכרתי במכנסי פיג'מה קצרים וכתומים (עם ציורים של רוחות רפאים!) שיש לי. לבשתי אותם על טרנינג ארוך. אביגיל מצאה גם היא חולצה כתומה (מעתיקנית!) גם טרנינג שחור וגם קוקיות כתומות…

מיותר לציין שפרט אלינו אף אחד לא הגיע מחופש / לבוש כמו טמבל…

היה… מעניין! בהחלט. חבורה של 20 חנונים מהרווארד ו-מיט. חצי מזרח אסייאתים, קצת אירופה וישראל ושניים וחצי אמריקאים אמיתיים. יושבים, אוכלים קרפים צרפתיים, מרק עוף אסייאתי וקוביות גבינת צ'דר עם אננס. פיוז'ן. לידי ישבה איזו ילדונת שלטענתה יש לה כבר תואר ראשון והיא מורה בבי"ס יסודי כבר 4 שנים. לא הפסיקה לקשקש וקראה לנו מספרי ד"ר סוס. חבר של מריאטה הביא את הכינור שלו והפליא בוירטואוזיות שלו אך התבשם מאהדת הקהל ובמקום לפרוש בשיא המשיך לנגן ולנגן עד שהורד מהבמה באכזריות (ז"א באכזריות אמריקאית - קריאת התפעלות מזויפת מלווה בחיוך בזווית מאד מסוימת שאמור לסמן לך שנמאסת).

ההנאה שלי באירועים כאלו נובעת, כפי שאפשר לצפות, בעיקר מהחוויה האנתרופולוגית. אנשים מכל כך הרבה סוגים יש פה. לפני כמה ימים בארוחת צהרים ישבה שולחן לידי חבורה של 3 נשים אפריקאיות-אמריקאיות וגבר אפריקאי-אמריקאי. הבנות נשמעו כמו וופי גולדברג ב-Sister Act. הם פשוט דיברו בכזו אנגלית אפריקאית-אמריקאית מגניבה. כבדה אבל כזו שאני עדיין מצליח להבין ושמלאה בקריאות 'Oh my Lord!' ו-’sister'. מאז מורה היא אחותי (Yo sis! S'up?) ואני לא מפסיק לשבח את האל (Praise the Lord!).

בסוף השבוע הקודם הגיע המשלוח שלנו מישראל (באיחור של חודש ובחוסר של ארגז אחד מתוך 25). בקרוב הפוסט שיסביר לכם ולמכריכם למה אסור, אסור, אסור להתקרב ל-'אלפא שילוח בינלאומי' הידועים גם בשם 'גאמא שילוח בינלאומי' וגם בשם (שכה יהיה לי טוב) 'אומגה שילוח בינלאומי'. אבל במקום לפרוק את הארגזים, נסענו מערבה לטיול השלכת שלו ציפינו כל כך הרבה זמן. נסענו מערבה כחצי שעה, רק כדי לגלות שאנחנו כבר אחרי השיא… העצים חלקם כבר ערומים וחלקם ירוקים, כך שהסתבר לנו בדיעבד שטיול השלכת שלנו היה שבועיים קודם כשנסענו דרומה לאיקאה. אבל זה לא אומר שלא נהנינו - התרשמנו בדרך מחוות חקלאיות שמלאות בדלעות על כל סוגיהן (ובהרבה רוכשי דלעות) וגם הקפנו ברגל את Walden Pond - אגם נחמד עם חשיבות היסטורית כלשהי, שאולי אביגיל, אם יצא לה אי פעם לכתוב לכם שוב (לפני טקס קבלת התואר ז"א), תוכל להרחיב עליה (לא כל כך הקשבתי…).

הכל התחיל ביום שני בבוקר. כמו בכל יום שני ב-10am, ישבתי בחדר 10-250 והמתנתי לתחילת שיעור הביולוגיה. המרצה, Eric Lander, עומד בראש המכון שלי (כפי שסיפרתי פה בעבר) והוא עושה רושם של אדם מקצועי ומורה בחסד. זו הסיבה ששתי הדקות הראשונות של השיעור הרגישו לי קצת מוזר. אריק פתח את השיעור ב-'אתם בטח כולכם עייפים היום', והוסיף: 'איזה משחק היה אתמול, אה?'. הוא המשיך ואמר שה-World Series הולכים להיות אירוע ענק, ולמרות שהוא לא מלמד אותנו בארבעת השיעורים הבאים, הוא מקווה שנעקוב אחרי המשחקים ונחזיק אצבעות כולנו ל-Red Sox. הקהל הגיב בקריאות עידוד, חוץ מתלמיד אחד שצעק 'Go Colorado!'. אריק, בתגובה, הסביר שהוא מבין שאנחנו נמצאים במוסד אקדמי ולכן יש פה תלמידים מכל המדינות (של ארה"ב), אבל אין מה לעשות והקבוצה הרשמית של קורס 7.012 היא ללא ספק ה-Red Sox…

ובכן, בוסטון כולה באקסטזה מאירועי הספורט האחרונים והבאים עלינו לטובה, וכרגע בעיקר מקבוצת הבייסבול שלהם - Boston Red Sox. בקיצור רב, הקבוצה זכתה ב-2004 באליפות ארה"ב לאחר 80(!) ומשהו שנה שבהן לא זכתה באליפות. היא משחקת משנת 1912 באצטדיון המפורסם (והמיושן משהו אך מלא באווירה, אני מניח) Fenway Park. בשנים האחרונות היא נרכשה ע"י מישהו שמוכן להשקיע בה לפחות כמו שמשקיעים ב-New York Yankees, מה שכנראה הביא אותה לזכות בליל ראשון באליפות באחת משתי ליגות הבייסבול האמריקאיות. המנצחת בליגה השנייה היא הקבוצה של קולורדו ומשחקי ה-World Series שמתחילים פה הערב, הם למעשה סדרה של שבעה משחקים בין שתי קבוצות אלו בלבד. כמה מתאים לאמריקאים לקרוא לתחרות של קבוצות אמריקאיות בשם אליפות העולם…השגעון כל כך גדול עד שדייב, אחד השותפים שלי לחדר בעבודה, איתו לא ממש דיברתי חוץ מביום הראשון שלי בברואד (הוא רופא ואני הרגשתי טוב בשבועות האחרונים), לא יכול היה לעצור עצמו ואיך שהגעתי הבוקר שאל אותי אם אני מודע לכל מה שקורה עם ה-Sox והסביר לי בחצי שעה כל מה שרציתי(?) לדעת על בייסבול בכלל ועל ה-World Series בפרט. בין השאר הוא הודה שהמשחק עצמו ממש משעמם (ואורך כ-3 שעות) אבל זו ההזדהות עם הקבוצה שהופכת את הכל למרגש; הוא הסביר שנהוג לאהוד את הקבוצה של המדינה/עיר בה גדלת (ולכן המשחקים הם למעשה "מלחמה" בין מדינות); והוא לא שכח לספר לי על מטוס הקרב שעובר מעל האצטדיון במהלך המשחק. שאלתי אם מדובר במטוס עתיק דמוי הספיטפייר האגדי של יעקב (רק 5 דקות מב"ש) טרנר. אבל לא - מדובר במטס של F-18 של חיל האויר האמריקאי שמרעידים את כל האזור. עברו פה לפני 10 דקות. גם אני לא האמנתי, אבל אפשר לראות פה. אין לי ולו מושג איך זה עובד.

בבית הסטודנט של הרווארד יש הקרנות של המשחקים. אולי נלך עוד מעט לראות על מה המהומה.

ולעדכון סוף השבוע: בשבת בילינו ברוטו יום שלם בקניות נוספות באיקאה (סוף סוף יש לי שולחן עבודה!). יום ראשון היה עוד אחד מהימים המקסימים שהיו פה לאחרונה (באופן חריג מאד לאוקטובר) אז יצאנו לטיול אופניים על גדות הנהר. לצערנו חנות השכרת האופניים היתה סגורה מסיבה כלשהי (יום ללא אופניים?) ולכן הלכנו ברגל על גדת הנהר. עדיין נחמד מאד והיה אפשר להתרשם קצת גם מצבעי השלכת. נקווה שבסופ"ש הקרוב ייצא לנו לנסוע לטיול שלכת אמיתי. אה, וכמובן - ניסיתי להכין בעצמי את סלט האבוקדו האגדי שאבא שלי נהג להכין לי בכל סופשבוע (בעונה). יצא דומה אבל לא קרוב מספיק לטעמי. כנראה שזה היה סוג לא מתאים של אבוקדואים (ארבעה קטנים ב-$5). אתמול הכנתי שוב ויצא טעים כמעט כמו המקור. כמעט.

GO SOX !!!