כן, עבר כבר המון זמן מהפוסט הקודם. הנה סגירה של כמה קצוות, כדי שנוכל להמשיך הלאה. כריסמס. אז ענבר ועירית הגיעו בערב החג מסן פרנסיסקו הרחוקה כדי לחגוג ביחד איתנו את הכריסמס הראשון של כולנו אי פעם. לחגוג כהלכתו כמובן. ז"א, כמעט כהלכתו. ז"א, לחגוג ע"י קיום כל המנהגים הכיפיים כהלכתם (מישהו אמר מתנות?) ופחות מאלו המשעממים (מיסת חג המולד, מישהו?). אז מה היה לנו? היה לנו זר מקושט תלוי על דלת הכניסה (כן, כולל הסרט האדום). היתה שרשרת נורות צבעוניות על החלונות ועל הקיר נתלתה גרב אדומה מידה 74. ההוכחות כאן.
ארוחת החג החגיגית כללה מאכלי חג מסורתיים (טוב, כמעט - מקבץ אקלקטי של מאכלים מרחבי העולם. לציון הכמיהה לשלום עולמי כמובן). אני חושב שפתחנו במרק תירס מקסיקני ולאחריו פיתות לבנוניות (מנא'איש) עשויות היטב(…) יחד עם מטבל בלקני, "פשטידה של תמי" (הידועה כבר אצל אחדים מכם כ"פשטידה של אביעד") וסלט ישראלי (ערבי?). לקינוח התענגנו על עוגת שלושת החלבים (Tres Leches) - קינוח דרום אמריקאי שהוא היחיד שבאמת מקובל שם לאכול אותו בכריסמס. מצטער על הרשימה, רציתי דרך לזכור מה היה שם.
בבוקר התעוררנו כמו בכל כריסמס ומיד רצנו לעץ, שם חיכו לנו המתנות! (ולא, לא הפריעה לנו העובדה שעץ האשוח שלנו היה בעצם עציץ תירס גוסס…)
בשלושה ומשהו ימים שענבר ועירית היו פה ניסינו לבלות כמה שיותר, אבל היה לנו קצת קשה.אביגיל היתה חייבת ללמוד, אני לעבוד. האמת שמרוב השתדלות לשלב גם כיף וגם עבודה (לעתים בזמנים חופפים), יצאתי בסוף עם תחושת קרחות דו כיוונית מסוימת. לקח לפעם הבאה. דבר אחד מעניין שכן הצלחנו כולנו ביחד לעשות היה ללכת למופע בידור (בהעדר הגדרה טובה מזו) בשם "25 שאלות לשאול אמא יהודייה" של סטנדאפיסטית אמריקאית, יהודייה, לסבית, גרושה + ילד… נו, אני לא ממש התחברתי. החבר'ה יותר. קהל האמהות היהודיות הבוגרות התגלגל מצחוק (ומי שלא ידע צחוק אמריקאי בחייו - שיחק אותה!).
לשנה הבאה (ועוד אולי לפני זה) - בסן פרנסיסקו החמה!
קצת באיחור, קצת על החיים פה בין Thanksgiving לכריסמס:
השירים ברדיו. זה מתחיל מייד אחרי Thanksgiving ביחס של שיר כריסמס אחד לכל שלושה רגילים ומסתיים בכריסמס עצמו במרתון של 18 שעות (בלי פרסומות) של השירים הללו. תופעה מעניינת שקשה למצוא לה מקבילה בארץ. זה לא כאילו היו משמיעים בגלגלצ ביצועים לשירי חנוכה, או ראש השנה. פה השירים הם במיינסטרים, נכתבים ומבוצעים ע"י אמנים מהשורה הראשונה (שעושים הרבה כסף מתגמולים באותם ארבעה שבועות). השנה היו שתי יצירות שנטחנו במיוחד בגלגלצ המקומי שלנו, לאחת מהן נדבקתי בצורה די קשה. לאחר שבועיים של זמזומים מצאתי שמדובר בשיר של ג'ון לנון בשם Happy Xmas (War Is Over) ושהוא שיר מחאה מתקופת מלחמת וייטנאם. הגרסה המקורית נשמעת ככה:
גרסה מותאמת למלחמה בעיראק כאן (תמונות קשות מאד לצפייה. באמת.)
היצירה הנטחנת (והמצוינת) השנייה הייתה Christmas Eve/Sarajevo 12/24 בביצוע של Trans-Siberian Orchestra. האם זה מקרה שגם המקור שלה הוא במלחמה? לא יודע. אבל היא גם מקשרת אותנו לנושא הבא.
קישוטי הבתים. מחזה די מלבב. כשמסתובבים פה בשכונות המגורים (בדרך לסופר למשל), אפשר להתרשם מההשקעה. החל משרשראות פשוטות של נורות קטנות ועד פסלים שלמים (עצים, סנטה, איילים) עשויים נורות (אפשר להשיג בסניף ACE הקרוב). כמובן שהנטייה של האמריקאים להגזים/להראות ששלי גדול יותר/שלי יש יותר כסף להוציא על שטויות/שאני פטריוט גדול יותר מתבטאת גם פה. דוגמאות אפשר לראות כאן. כשמשלבים גם את האייטם הקודם, מקבלים את הסרטון למטה. עד כמה שאני זוכר זה התחיל מתחרות קישוטי בתים, והגיע להיות פרסומת של איזו חברת בירה…
קניות. והרי איך אפשר לשכוח - מדובר בתקופת הקניות האינטנסיבית ביותר בשנה (השנה גידול של רק 3.6 אחוז במכירות לעומת אשתקד. ב-2006 בערך 8%, ב-2005 כ-10%). כיוון שלא באמת הלכנו להסתובב בחנויות (והרי כל הקניות שאני צריך מסתכמות באתר אחד קטן ברשת), וכיוון שאנחנו לא מחוברים לכבלים, החשיפה העיקרית שלנו לנושא הייתה בעזרת הפרסומות ברדיו. היו שתי פרסומות שאהבתי, שמנסות לשכנע אותך לקנות לחבריך כרטיס מתנה שווה כסף (Gift Card) ולא מתנה פיזית. הראשונה היא של Dunkin' Donuts והיא משעשעת אותי בעיקר בגלל הסלוגן שלהם: America Runs on Dunkin'. כאילו באמת אפשר לרוץ אחרי ביקור במאבסת הסופגניות הזו. השנייה מפרסמת רשת תחנות דלק ומספקת סיבה הגיונית לקנות ליקיריכם כרטיס דלק - בו הם בטוח ישתמשו, כשיצטרכו לנסוע להחזיר את כל המתנות הטפשיות האחרות שקיבלו.
נתחיל בסיכום חנוכה: היינו בשלושה אירועים. הראשון היה מסיבת חנוכה של חברה ללימודים של אביגיל, בה נחשפנו לראשונה לסצנה היהודית בבוסטון. הרוב המוחלט של הנוכחים יהודים לא ישראלים, ברמות קיום מצוות משתנות (ובהתאם לכך הביטויים החיצוניים - כיפה, כובע מצחייה, נטורל…). כולם נחמדים מאד, ואלו שדברנו אתם גם מרשימים מאד. כל אחד שם מסתובב עם רשימת תארים אקדמיים מהמוסדות המובילים בארה"ב, מפחיד. האוכל היה מצוין, לקחתי מתכונים.
המסיבה השנייה (Christnukkah Party) אורגנה ע"י השותפים לדירה של חברה ללימודים של אביגיל, ישראלית נשואה טריה לנורבגי, חולקת דירה עם זוג צפון אירופאים נשוי גם כן. הפעם דיברנו בעיקר איתה ועם שני חברים ללימודים נוספים של אביגיל. למרות שהתפיסה שלנו היא שהאירופאים דומים לנו יותר מאשר האמריקאים, במסיבה הזאת היה נראה שלפחות הצפון אירופאים די שונים מאיתנו. בזכותם יצא לנו להתוודע לתהליך ההכנה של Feuerzangenbowle (מדליק) ולטעמו (המיוחד).
האירוע השלישי היה ארוחת ערב אצל (נחשתם נכון) חבר ללימודים של אביגיל ואשתו, יחד עם עוד שני ישראלים שלומדים פה. היתה ארוחת ערב אינטימית עם אוכל מעולה ובעיקר ביתי. ביתי ישראלי. פשטידת גבינת עזים כמו שאמא עושה, עוגת ריבה ופירורים כמו של סבתא. אה, והיה גם דיון של שעתיים-שלוש (מי סופר) על פילולוגיה ערבית.
אתמול (שבת) קינחנו בארוחת צהרים יהודית מסורתית אצל זוג שהכרנו במסיבה הראשונה… הפעם הראשונה שלי בארוחת שבת אצל דתיים. היו ברכות, היו זמירות, היתה וודקה והיה קר (ולא היינו יכולים לשחק עם הטרמוסטט של ההסקה כדי שתחזור לפעול…). אני מקווה שאף אחד לא שם לב שהסלולרי שלי רטט פעמיים במהלך הארוחה.
מאז Thanksgiving העליתי 5 פאונד והעתיד לא נראה מבטיח. אתמול תכננתי ללכת לחדר כושר אחרי הארוחה, אבל בדרך חזרה הביתה, היה לנו קר כמו שעדיין לא היה לנו פה. ממש ממש קר. כשהגענו הביתה בדקנו באתר מזג האוויר מה קורה. אז היו רק מינוס חמש מעלות (נעים) אבל משום מה זה הרגיש (RealFeel) כמו מינוס 12. אכן. הלילה כבר מינוס 12 אמיתיים שמרגישים כמו מינוס 17. זה דחה את תוכניות חדר הכושר להיום, אבל בבוקר התעוררנו ליום חורפי וגשום, לאחר שלג רציני שהצטבר בלילה. אחרי הצהרים לא יכולתי יותר והייתי מוכרח לפחות לטייל קצת ברגל. אז יצאנו בלבוש ספורטיבי וגילינו שאנחנו לכודים. בגלל שהיה חם היום (כן, מעל האפס זה חם) השלג מהלילה נמס והכל רטוב ובוצי ואין אפשרות לחצות אף כביש בנעלי ספורט. חייבים מגפיים או נעליים גבוהות. עשינו סיבוב מסביב לבלוק שלנו וחזרנו הביתה. אגב, השבוע התקדמנו צעד נוסף (תרתי משמע) ורכשנו כל אחד זוג מגפיים. באינטרנט כמובן. ולא, זה לא רק השגעון שלי. את ההפנייה לאתר Zappos.com קיבלה אביגיל מהחברה הישראלית ממסיבה 2 והיא אפילו ביקרה קודם בחנות נעליים אמיתית, כזו שצריך לצאת מהבית (ולנקות את האוטו מהשלג) בשביל להסתכל על הנעליים שהם מוכרים, אבל המבחר שאפשר למצוא ברשת הוכיח עצמו.
אנחנו מגיעים ביוני לביקור מולדת. עוד לא תכננו מתי בדיוק, אבל יהיה נחמד לחגוג ביחד את שבועות (החג האהוב עלי - האוכל), את החתונה של סיגל אחותי ואת היומולדת (העגול) שלי. בדרך חזרה לארה"ב אנחנו חושבים לעצור איפשהו באירופה ולחגוג את יום הנישואין הראשון שלנו.
אני מודה שזה נחת עלי די בהפתעה. בסוף יום העבודה נכנסתי ל-ynet כדי להתעדכן, ומבין עשרות הפרסומות המקפצות הצליחה לצוד את עיני חנוכיה עם נר אחד דולק… חג אורים שמח לכולם!
אז כדי לנסות ולכפר על העובדה שקצת שכחתי מתי בדיוק יוצא החג (מתישהו ליד כריסמס, לא? סתם, סתם), החלטתי לנסות ולהיות אור לגויים, או לפחות להביא מעט מאור החג לגויים, או פשוט לספר למורה קצת על החג. היא ידעה שמדובר בהדלקה של מנורה, וכשסיפרתי שאנחנו חוגגים נס בחג הזה היא הניחה שמדובר ביציאת מצרים (כנראה הנס הזה היה מעט מרשים יותר. מי יודע באיזה גודל באמת היה כד השמן). היא גם אמרה שהיא זוכרת שבחנויות שמוכרות דברים לחנוכה היא ראתה שהצבע של החג הוא כחול ולבן. מסתבר שלכל חג פה יש את הצבע שלו. זה באמת הגיוני, פשוט לא חשבתי על זה אף פעם. הכריסמס ירוק ואדום, האלווין כתום ושחור, פסחא בצבעי פסטל (הביצים) ו-4 ביולי כחול, אדום ולבן. אני מניח שהצבע של חנוכה הוא חום מטוגן. או אולי לבן של אור הנרות או של השלג הקסום שירד פה בימים האחרונים!!!
כן, דצמבר הגיע ואיתו השלג המצטבר הראשון שלנו פה. הוא התחיל להצטבר בשבת בלילה והוא עדיין שם. אין לו סיבה להנמס(?) - אנחנו יפה מתחת לאפס בימים האחרונים והבאים. יצא לי ללכת ברגל בשבת לחדר כושר. היה רק מינוס שלוש, אבל היתה רוח חזקה, על הפנים. רוח שאולי לא חודרת את המעיל אבל בהחלט את מכנסיי הטרנינג ונעליי הספורט… היה לי קר כאילו יצאתי ערום החוצה. תוך שתי דקות מאבדים תחושה באף, מסביב לפה ורצים לחדר כושר לפני שייקפאו העיניים. אבל אולי זה המחיר הסמלי שצריך לשלם כדי להנות דקות ארוכות בעבודה מבהייה בשלג שיורד בחוץ. שלג של פתיתים קטנים כמעט כמו אבק שנישא עם הרוח ושל פתיתים גדולים ורכים. "לא יורד הרבה שלג בישראל, אה?", קטע דייב את אחת הבהיות שלי.
כשהיינו בניו יורק (אה - היינו בניו יורק. לפני שבועיים וקצת. יצאנו מוקדם בבוקר בראשון, חזרנו מאוחר בלילה בשני, באוטובוס הסיני (שהיה מלא באסייאתים ובסטודנטים אמריקאים). היה מגניב - ניו יורק במרחק 4 שעות נסיעה! היה לחוץ - חייבים להספיק לראות הכל! היה מרגש - 8 שנים לא הייתי בניו יורק. איזה כיף לחזור, ועוד עם אשתי! היה מעצבן - המון אנשים ברחוב, חלקם נתקלים בך בלי להגיד סליחה, חלקם מעשנים! היה נוסטלגי - ביקרנו בארומה…! יש תמונות)
אז כשהיינו בניו יורק נכנסנו לחנות הספרים בארנס אנד נובל (היינו צריכים לשירותים…) וראינו שם מדף ספרי ילדים על חג ההודיה (Thanksgiving).
היה מעניין לקרוא (כי לא באמת התמצאנו בפרטים. זכרנו משהו עם אינדיאנים) ולראות את ההבדלים בין הגרסאות השונות. הסיפור בגדול - אבותינו הגיעו לאמריקה אבל כמעט רעבו בחורף הראשון שלהם פה. באו כמה אינדיאנים ולימדו אותם לגדל תירס, דלעת ולצוד דגים ובחורף הבא כבר היה מלא אוכל. לכן אנחנו מודים בחג הזה לאלוהים (מישהו מבין את הקשר?) ועל פי הספרים המתקדמים יותר, גם לאינדיאנים.
כשהילדים האמריקאים גדלים מעט, הם מבינים מהר מאד שהחג הזה הוא (בדומה לשאר החגים) חגיגה בעיקר של צרכנות. החג עצמו נחגג ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר וכולל ארוחה עם טורקי (או הודי, תלוי מה יש ממזרח לך) ומאכלי תירס ודלעת (יאמי). יום השישי שאחריו נקרא 'שישי השחור', לא בגלל הפאונדים שנוספו לנו בלילה, אלא בגלל הכמויות האדירות של אנשים שנוהרים למרכזי הקניות (בעיקר ה-outlets) כדי להנות מהמבצעים ביום שמציין את תחילת עונת הקניות של החגים (כריסמס וראש השנה). מדובר בטירוף שלם שכולל פתיחה של סניפים של רשתות קניות כבר ב-4(!) בבוקר (בסט ביי אוהבים לישון עד מאוחר - כל הסניפים נפתחים רק ב-5), כולל פרסומים מאסיביים, דיווח עיתונאי מרתק במהדורת החדשות של כתב שקופא מקור יחד עם כמה עשרות אנשים מטורפים שמחכים מ-10 בלילה לפתיחה ב-4 כדי להספיק לקנות את מה שהם (לא באמת) צריכים. אפילו אמזון (הפייבוריט שלי) השיקה אתר מיוחד לאירוע - www.amazon.com/blackfriday.
את החג עשינו אצל ולרי, דודה של אביגיל, יחד עם ההורים שלה שהגיעו מהארץ ועוד בני משפחה מארה"ב, שהגיעו כולם לפרבר ליד פילדלפיה, פנסילבניה (רק שעה וחצי מאנאפוליס, מרילנד). הגענו ברכבת - 6 שעות של נסיעה בכיף, עם שקע חשמל ללפטופ בכל מושב, כך שרוב הזמן ראינו טלויזיה/סרטים (אביגיל נצלה הזמן גם ללימודים). את הקניות שלי עשיתי און ליין (מיקסר - תודה לסבתא, רסיבר, רמקולים וכמה ספרים), כך שאת יום שישי החלטנו לבלות בפילדלפיה (פעם ראשונה שלי) ולא בפקקים. בפילדלפיה היה בעיקר קר (הרוח, הרוח). הספקנו לטייל בעיקר באזור ההיסטורי, במה שנקרא Independence National Historical Park, שבמרכז המבקרים (המושקע) שלו העובדים לבושים במדי ריינג'רים, כמו בפארקים בהרים… ראינו סרט על התהליכים שהובילו להכרזה על העצמאות, למדנו על בניימין פרנקלין וחבריו, התרשמנו מפעמון החירות וראינו עותקים של הכרזת העצמאות והחוקה (הכל קרה שם). אבל את העיקר כנראה פספסנו - 'מדרגות רוקי'. המדרגות של מוזיאון האומנות של פילדלפיה עליהן טיפס בריצה רוקי האגדי…
היום הלכתי יחד עם עינב (ישראלית), מורה (אמריקאית עם אבא קשמירי) ופטימה (ספרדיה עם אבא סורי) לשמוע את נועם חומסקי (אמריקאי עם שם ישראלי) במיט (הוא מלמד שם כבר 56 שנה רצוף…), במסגרת שבוע זכויות האדם של אמנסטי. בגדול, הוא קרא למעורבות של האקדמיה והאקדמאים (בהווה ולעתיד) בחברה. אני מודה שהלכתי להרצאה בעיקר כי הוא סלבריטי; את דעותיו אפשר לקרוא בכל מקום. הסטודנטים אכן התייחסו אליו ככזה - בסוף ההרצאה ניגשה אליו מישהי והגישה לו במתנה חבילת שוקולדים שווים ועשרות אנשים אחרים ניגשו ללחוץ יד, להצטלם ולקבל חתימה.
