אי שם מעבר לים

אהמממ. שלום. מזמן לא הייתי על המסך הזה ("כתיבת פוסט"), וכנראה שלמרות שאביעד עושה עבודה מצוינת בלעדיי, כדאי שגם אני אראה סימן חיים.

אז כן: אני חיה, אני לומדת, אני בפייסבוק, אני משמינה.

כרגע חזרנו מהמסיבה החברתית הראשונה שלנו. היא אורגנה על-ידי המחלקה להיסטוריה של המזה"ת (לא המחלקה שלי - בינם לבינינו מפרידות כמה מאות שנים) עם מיטב האנשים (שאנחנו לא מכירים) ועם מיטב האוכל (בקלאווה בטעם דואונאט, על-פי אביעד) ועם מיטב המשקאות (בירות שעולות $8 כל אחת, כפי שאביעד שם לב). שהינו שם כ-45 דקות ושיחקנו במי-יצליח-להתחיל-לדבר-עם-יותר-אנשים-שהוא-לא-מכיר. אני ניצחתי (1-0).

בלימודים אף פעם לא משעמם: יש כל הזמן הרצאות, כנסים, סדנאות, פעילויות ועוד (חשבתם שרק ב-מ.י.ט. יש?). לרובם אין לי זמן ללכת חוץ מסדנא אחת שאליה אני מגיעה בקביעות, על בלשנות שמית (ואני גם מתעתדת לדבר שם בסמסטר הבא). אבל מספיק להיות בשיעורים השוטפים כדי להרגיש את ה"רוח האנטלקטואלית" נושבת חזק. עם חלק מהאנשים אתה כל הזמן ב"מוד" של אקדמיות כי או שהם כבר כתבו מאמרים או שהם מעורים בספרות המקור (כי הם למדו ב-מדרסה או 6 שנים במצרים) או שסתם מאוד מאתגר לדבר איתם. מה שאני מנסה לומר: עם ההוא שכבר פרסם 2 מאמרים (ה-3 בדרך), או ההוא ששולט בערבית קלאסית כי הוא שיח' (ובוגר מ.י.ט.), או ההוא שיש עליו ערך בוויקיפדיה (!) - אני מרגישה קצת קטנה! (וכולם בשנה א', שלא נדבר על מי שבשנה ז' או ח').

אבל אני מאוד נהנית!!

לפני שבועיים (?, שבוע אחרי ניו-יורק) אירחנו לראשונה מישהי בביתנו! (לא סתם מישהי). היה קר אבל זה לא (?) הפריע לנו להסתובב ולהנות ולאכול במשך יומיים ואפילו היה לה נוח על המזרון המתנפח (או שהיא מנומסת). אנחנו מחכים לארח אותה שוב בעוד כחודש יחד עם בעלה היקר, וכן אני כותבת את כל זה כרמז אחד ענק!! כל כך נחמד כאן, אנחנו רוצים לחלוק את זה! האמת היא שהוריי היו כאן, ואמא עדיין כאן, אבל רוב הזמן בכלל לא היינו פה (וגם עכשיו כשאנחנו פה, אמא לא ישנה פה). אז בואו, קריסמס מתקרב, תהיו ספונטניים!

אגב קריסמס, עד התקופה הזו לא באמת הרגשתי שאני בארץ זרה, אבל עכשיו כשהם מתחילים עם כל הקישוטים והעצים והאורות - והקורררר - אני חייבת לומר שאני מרגישה קצת רחוק מהבית. אבל אז זה עובר

[תודה לאיילת ומילה.]

[אולי בפוסט הבא.]

בזמן ההליכות שלי לשיעורי בילוגיה, דרך המסדרון האינסופי, אני נוהג להעיף מבט בחלק ממאות הפליירים שתלויים לאורכו. זו דרך מהירה לקבל מושג על מה שקורה בקמפוס, יחד עם עיתון מיט, The Tech, שאני לוקח בימים שלישי ושישי ומביא הביתה (עכשיו הוא מצטרף למנוי על NY Times של ימי ראשון שעשינו). אפרופו המסדרון - שמתי לב שהתנועה במסדרון פשוט מחקה בדיוק מטריד תנועת מכוניות בכביש דו סיטרי (עם שלושה נתיבים). כולם הולכים בצד ימין של המסדרון ואז, אם נתקעת מאחורי איזו משאית(…), אתה פשוט יוצא לעקיפה דרך הנתיב האמצעי. העקיפה כוללת מבט לאחור לוודא שאין מישהו שרץ מאחוריך (זוכרים את העתודאים הרצים באוניברסיטת ת"א? גם פה…) ומבט לפנים לוודא שאף אחד מהנתיב הנגדי לא עוקף גם הוא כרגע. באיזשהו שלב אני צריך לפנות שמאלה מהמסדרון, ואז, כמו בפניות שמאלה בצמתים מרומזרים פה, אני עוצר בנתיב האמצעי ומחכה שתתפנה מעט הדרך בנתיב הנגדי כדי שאוכל לעבור…

אפרופו שיעור ביולוגיה - באחד השיעורים, לאחר שלמדנו כיצד וירוסים גורמים לסרטן וכיצד חומרים כימיים גורמים לסרטן המורה עצר ל-7 דקות בהן הטיף נגד עישון סיגריות/טבק. כולל שקף המדגים מספר המעשנים ומספר מקרי סרטן הריאות מאז תחילת המאה ה-20 (הזינוק הוא במהלך מלחה"ע השנייה, כשהחיילים קיבלו אספקה מהמדינה. ירידה מאז שנות השמונים.), כולל הנתון המדהים של 550,000 מתים בשנה בארה"ב מנזקי עישון (תוך השוואה למספר ההרוגים במלחמות), כולל העובדה שבעיית העישון בארה"ב הופכת לבעיה חברתית-מעמדית, וכולל הטפה לצריכת מריחואנה כתחליף לעישון סיגריות (רק 3-4 מקרי מוות בשנה בארה"ב). בשיעור אחר פתחנו את השיעור בשירת Happy Birthday dear Mr. Weinberg…

בכל אופן, בזכות אותם פליירים הלכתי השבוע לשתי הרצאות בערב (ועוד אחת מקצועית, במהלך היום). הראשונה היתה של בחור בשם Timothy Ferriss שכתב ספר בשם The 4-Hour Workweek: Escape 9-5, Live Anywhere, and Join the New Rich. בחור יהיר, מתנשא, מלא בעצמו ודי טמבל באופן כללי שהצליח לכתוב ספר שנמצא בראש רשימות רבי המכר של העיתונים המובילים פה (ובאמזון) כבר חצי שנה. האמת שחשבתי לעיין בספר, ז"א לפני שפגשתי את הכותב. אחד הרעיונות המרכזיים - לבצע מיקור חוץ לכל הפעילויות היומיומיות שלנו שאנחנו לא נהנים לבצע ושלתת למישהו אחר לבצע במקומנו יעלה לנו פחות ממה שאנחנו מרוויחים לשעה. ולכן ההמלצות שלו הן לתת לאנשים מקנדה ומהפיליפינים לעבור לנו על המיילים ולתת להודים לעשות עבורנו מחקרים באינטרנט. ואיזה כיף שאפשר אפילו לשכור מישהו בהודו שייקבע עבורך פגישות עם אנשים תוך שהוא מכנה אותך Professor Ferriss, וכל זה ב-$5 לשעה! אכן החלום האמריקאי.

הרצאה שנייה היתה של כתבת בכירה של USA Today לענייני דיפלומטיה בשם Barbara Slavin, שכתבה לאחרונה ספר על יחסי ארה"ב-אירן שנקרא Bitter Friends, Bosom Enemies: Iran, the U.S., and the Twisted Path to Confrontation. גם היא עצבנה אותי. הגישה שלה חד-צדדית לחלוטין והסיקור מונע מרגשות ולא מעובדות. מציגה את הדברים כאילו איראן, במהלך העשור האחרון, רק מנסה לנרמל את היחסים עם ארה"ב ומוכנה לדון בתוכנית הגרעין ואילו האחרונה דוחה אותה שוב ושוב משיקולים זרים. היא גם פלטה משהו (אוף דה רקורד) על כך שלדעתה מדיניות ארה"ב מוכתבת ע"י ישראל. שיהיה לה בהצלחה. לפחות היה אפשר לנגב חומוס ביציאה יחד עם איראנים וערבים (שאינם יהודים). אה, והיה אפשר גם לקנות את הספר שלה במחיר מבצע של $20, לעומת ה-$16 שהוא עולה באמזון…

אפרופו יהודים ואיראנים. בסופ"ש הזה מסתיים פה פסטיבל בוסטון לסרטים יהודיים. מסתבר שיש שם כמה סרטים שרצינו לראות בארץ ולא הספקנו - בופור, אדמה משוגעת ומדוזות. רצינו ללכת אבל בשל בעיות טכניות אנחנו מוותרים (אבל הורדתי באי-מיול). ואז אביגיל גילתה שיש עכשיו גם פסטיבל סרטים איראניים (למעשה שניהם מציגים היום באותו מקום), כך שייתכן שנלך בסופ"ש הבא. גם עידן רייכל מגיע שבת הבאה לבוסטון יחד עם הפרויקט. מצחיק ששמענו מענבר ועירית שהוא מופיע בסן פרנסיסקו והם רצו ללכת אבל לא הלכו בסוף, ובשבת הבאה עירית מתארחת אצלנו ואז אולי נוכל לרצות ללכת ולא ללכת בסוף שלושתנו, הפעם בבוסטון.

את השבוע במיט קינחתי אתמול בהקרנה (חינם) של הסרט האחרון של מייקל מור - SiCKO על מערכת הבריאות האמריקאית. מזעזע, משעשע ומגמתי כסרטיו הקודמים. ללא ספק משהו דפוק בדרך האמריקאית.

כיוון ש-Veterans Day (יום המילואמיניקים?) נופל השנה על יום ראשון החליטו במיט (טוב, גם בהרווארד) שזה בזבוז של יום חופש ולכן יש לשנינו חופש גם ביום שני השבוע. נשמעת הזדמנות מצוינת לביקור בניו יורק, לא? בכלל, אני די מתבייש בכך שאנחנו כבר 3 חודשים פה, במרחק ארבע שעות ורק $15 מהתפוח ועדיין לא ביקרנו. אנחנו לוקחים מחר ב-7 בבוקר(!) אוטובוס (Chinatown Bus) מצ'יינה טאון בוסטון לצ'יינה טאון ניו יורק. מאד נוח, זול ומסתבר שגם טרנדי. נישן לילה אחד במלון (כוכב אחד, $200…) ונחזור בשני בלילה. כן, החיים קשים.
שבוע טוב לכולם!

קשה להאמין, אבל אנחנו כבר 3 חודשים כאן. רבע שנה(!).

היום השתתפתי בפגישת העבודה ה"חיצונית" הראשונה שלי - היינו סה"כ 9 אנשים, 4 מהקבוצה שלי והשאר הם שותפינו למחקר מברואד ומבחוץ. אפילו יצא לי להעביר מצגת קצרה על מה שעשיתי בחודש האחרון. ואז, באחד החלקים המשעממים בפגישה, הופיעה לי מחשבה. קצת משעשעת קצת מטרידה - מה קורה פה? איפה אני? איך הגעתי למצב הזה?! אני יושב בפגישת עבודה עם אנשים שמדברים רק אנגלית, שלבושים קצת יותר אלגנטי ממה שאני זוכר שנהוג (עניבה זה לא רק לחתונות?), מדברים על דברים שאני בקושי מבין. מדברים *איתי* על דברים שאני בקושי מבין… זה כבר לא נראה כאילו אני בטיול. ואז מופיעה עוד מחשבה מוזרה, אחת שמופיעה הרבה בחודשים האחרונים - "תרשום על זה בבלוג", היא אומרת. מה נסגר עם החיים שלי??

אז מזל, שכמו רב הדברים, גם שינויים משמעותיים בחיים הם הדרגתיים ומלאים בפרויקטים ובפרויקטיי משנה ובמשימות. זה התחיל בלפתוח חשבון בנק ולקנות טלפון סלולרי והתפתח לחיפוש דירה, שהוא למעשה רק אוסף של משימות פשוטות כמו להסתכל באתר באינטרנט, להתקשר למתווכים, לקבוע, לנסוע, לראות דירות, לכתוב צ'ק. ואז חיפוש עבודה שהוא בעצם סתם לסכם מי אני, להיזכר מה למדתי ועשיתי, לקבוע ראיון, לענות על שאלות, להציג מצגת. עד שהגיע סופ"ש האחרון והמשימה שלנו היתה לפרוק את המשלוח מישראל. מאד פשוט: ארגזים של מטבח, של ספרים, של בגדים. יש 24 כאלו ואז 20 ואז 5 ואז מנקים קצת. ואז מדליקים בפעם הראשונה מערכת סטריאו בדירה. והכל עובד, וברדיו משדרים מוזיקה טובה, אבל מדברים רק אנגלית… ואין "גל-גל-גל-גלצ", רק "MAGIC-one-ow-six-point-seven".

אז נדמה שמחשבות כאלו צצות אצלי יותר בזמן האחרון. ללא ספק מדובר בתוצאותיה של השגרה ההולכת ומתקרבת. אין יותר משימות בירוקרטיה, כמעט לא נשארו דברים שצריך לקנות (אבל תמיד אפשר לקנות את הדברים שלא צריך!… ) ומתחיל להיווצר זמן פנוי. עד כדי כך שבסופ"ש קפצנו לחדר הכושר לסיור התרשמות. בלבד.

גם מקבץ אירועים משמחים בארץ לא עוזר - אנשים מתחתנים, נולדים, וכל מה שאני עושה זה שולח זר פרחים. (ומתי הפכתי לאמריקקי שומר פרטיות שלא מספר מי נולד ומי מתחתן?! טוב, רק אגיד שסבתא היא עכשיו כבר סבתא-רבה!). ועם כל הגאווה העצמית על כך שנראה שיש לי חברה אמריקאית (אורגינל) מהעבודה (לעולם לא אדע אם היא באמת חברה, ייתכן שהיא פשוט מנומסת אליי), העובדה שעם החברות (והחברים) בישראל אני בקושי מדבר די מבאסת. טוב, אני מודה! אני כנראה מוכן כבר לדבר על  ג ע ג ו ע י ם.

אולי בפוסט הבא.

אז קצת באיחור - ביום רביעי חגגנו את 'ליל כל הקדושים', או בישראלית - פורים עם דגש על דלעת, רוחות רפאים ובתים הרדופים בהן וממתקים. ברחובות היה ממש נחמד. בתים מקושטים וילדים (עם ההורים) בסיבובי הממתקים המסורתיים. הלכנו למסיבת פורים בבית של חברה ללימודים של אביגיל בשם מארייטה. ובכן, באנגלית המונח מדויק יותר - get together. כיוון שהבנו שבמסיבות Halloween מגיעים מחופשים, ואף ראינו אנשים ברחוב באותו יום מחופשים, די נלחצנו שאין לנו תחפושת. אביגיל אפילו הלכה לסופר לחפש משהו סמלי אבל ללא הצלחה רבה. למזלנו, ברגע האחרון היתה לי הברקה והחלטתי שאתחפש לדלעת. ז"א אלבש חולצה כתומה (נשארה לי מימי ההתנתקות העליזים) ואז גם נזכרתי במכנסי פיג'מה קצרים וכתומים (עם ציורים של רוחות רפאים!) שיש לי. לבשתי אותם על טרנינג ארוך. אביגיל מצאה גם היא חולצה כתומה (מעתיקנית!) גם טרנינג שחור וגם קוקיות כתומות…

מיותר לציין שפרט אלינו אף אחד לא הגיע מחופש / לבוש כמו טמבל…

היה… מעניין! בהחלט. חבורה של 20 חנונים מהרווארד ו-מיט. חצי מזרח אסייאתים, קצת אירופה וישראל ושניים וחצי אמריקאים אמיתיים. יושבים, אוכלים קרפים צרפתיים, מרק עוף אסייאתי וקוביות גבינת צ'דר עם אננס. פיוז'ן. לידי ישבה איזו ילדונת שלטענתה יש לה כבר תואר ראשון והיא מורה בבי"ס יסודי כבר 4 שנים. לא הפסיקה לקשקש וקראה לנו מספרי ד"ר סוס. חבר של מריאטה הביא את הכינור שלו והפליא בוירטואוזיות שלו אך התבשם מאהדת הקהל ובמקום לפרוש בשיא המשיך לנגן ולנגן עד שהורד מהבמה באכזריות (ז"א באכזריות אמריקאית - קריאת התפעלות מזויפת מלווה בחיוך בזווית מאד מסוימת שאמור לסמן לך שנמאסת).

ההנאה שלי באירועים כאלו נובעת, כפי שאפשר לצפות, בעיקר מהחוויה האנתרופולוגית. אנשים מכל כך הרבה סוגים יש פה. לפני כמה ימים בארוחת צהרים ישבה שולחן לידי חבורה של 3 נשים אפריקאיות-אמריקאיות וגבר אפריקאי-אמריקאי. הבנות נשמעו כמו וופי גולדברג ב-Sister Act. הם פשוט דיברו בכזו אנגלית אפריקאית-אמריקאית מגניבה. כבדה אבל כזו שאני עדיין מצליח להבין ושמלאה בקריאות 'Oh my Lord!' ו-’sister'. מאז מורה היא אחותי (Yo sis! S'up?) ואני לא מפסיק לשבח את האל (Praise the Lord!).

בסוף השבוע הקודם הגיע המשלוח שלנו מישראל (באיחור של חודש ובחוסר של ארגז אחד מתוך 25). בקרוב הפוסט שיסביר לכם ולמכריכם למה אסור, אסור, אסור להתקרב ל-'אלפא שילוח בינלאומי' הידועים גם בשם 'גאמא שילוח בינלאומי' וגם בשם (שכה יהיה לי טוב) 'אומגה שילוח בינלאומי'. אבל במקום לפרוק את הארגזים, נסענו מערבה לטיול השלכת שלו ציפינו כל כך הרבה זמן. נסענו מערבה כחצי שעה, רק כדי לגלות שאנחנו כבר אחרי השיא… העצים חלקם כבר ערומים וחלקם ירוקים, כך שהסתבר לנו בדיעבד שטיול השלכת שלנו היה שבועיים קודם כשנסענו דרומה לאיקאה. אבל זה לא אומר שלא נהנינו - התרשמנו בדרך מחוות חקלאיות שמלאות בדלעות על כל סוגיהן (ובהרבה רוכשי דלעות) וגם הקפנו ברגל את Walden Pond - אגם נחמד עם חשיבות היסטורית כלשהי, שאולי אביגיל, אם יצא לה אי פעם לכתוב לכם שוב (לפני טקס קבלת התואר ז"א), תוכל להרחיב עליה (לא כל כך הקשבתי…).

אז כמו שאביגיל סיפרה, יצאתי בשבת לטיול אופניים בעיר. הרבה זמן לא נסעתי על אופניים. אני חושב שהפעם האחרונה היתה ביום כיפור לפני ארבע שנים. למעשה רציתי לצאת לטיול האופניים בשבת לפני שבוע, כדי להרגיש את אווירת החג פה.

בכל מקרה, מזג האויר אתמול היה פשוט מצוין! 21 מעלות ושמים בהירים, אחרי כמה ימים חמים. קבעתי עם עינב, תל אביבית שהגיעה בתחילת החודש לבוסטון לעבוד על הדוקטורט שלה במשך שנה. הכרתי אותה (עוד בארץ) דרך חברתי היקרה עדי. (אבחנה: לפני שהתחתנתי היו לי חברה וידידות. היום יש לי אישה וחברות…). עינב רגילה עוד מהארץ להתנייע באופניים והגיעה עם אופניים שקנתה פה. למעשה, נראה לי שיש לה חגורה שחורה בנהיגה על אופניים, היות והיא נהגה לנסוע בהם בכבישי ת"א, יחד עם נהגי ת"א האדיבים. אביגיל היתה צריכה ללמוד (נקווה שעד שתיפתח ההחלקה על הקרח בפארק היא תהיה פנויה קצת יותר). אז נסעתי ברכבת לבוסטון, לחנות אופניים שגם משכירה. שכרתי זוג אופניים עירוניים (מקבלים גם קסדה ומנעול) ב-$25 ליום. אחרי שוידאתי שאני זוכר איך רוכבים, יצאנו לדרכנו.

נסענו לגשר הרווארד, שמחבר את MIT (שנמצאת בקמברידג') לבוסטון (לא, אין גם גשר MIT שמחבר את הרווארד לבוסטון…). לתדהמתנו הרבה נתקלנו בתחילת הגשר בנחיל ענק של אנשים שעולים מהטיילת לגשר. נחיל משמע אלפי אנשים, כולם עומדים בסבלנות לצד הנהר ומחכים לעלות לגשר (הגענו בתחילת הצעדה כנראה). זו היתה צעדה למען חולי סוכרת, לעידוד המודעות ולהשקעה במחקר. מסתבר שבאותו יום צעדו כחצי מיליון אמריקאים ב-200 ערים ברחבי האומה. אנשים היו מחולקים לקבוצות (עם חולצות זהות וכו') ובראש כל קבוצה הולך מישהו עם שלט עם שם הקבוצה והסכום בדולרים שתרמה. המון דולרים. רק אז הבנתי איך צעדה עוזרת לחולי הסוכרת. חצינו את הגשר ברגל יחד עם כולם וזנחנו את התוכנית לנסוע על גדות הנהר. המשכנו לסיבוב ב-MIT וחזרנו לבוסטון דרך גשר אחר עד לעצירה ב-Starbucks להתרעננות…

רב הזמן נסענו על המדרכות, למרות שלא כל הולכי הרגל אהבו את זה ולמרות שבהרבה כבישים קיים נתיב לאופניים. ניסיתי את זה פעם פעמיים אבל הלב שלי חלש מדי בשביל החוויה הזו. המשכנו ל-Copley Square האהובה ומשם לשרשרת הפארקים/גנים הידועה בשם Emerald Necklace. הפארקים הם מבית היוצר של אדריכל נוף בשם Frederick Law Olmsted שתכנן גם את ה-Central Park בניו-יורק. האמת שאין כל כך מה להשוות לסנטראל פארק. הפארקים האלו הזכירו לי יותר את גני יהושע. קצה השרשרת הוא ב-Brookline שהיא השכונה היהודית של בוסטון (למעשה, רשמית היא עיירה נפרדת). שליש מהתושבים יהודים, המון ישראלים, מסעדות מזרחיות שצריך לבדוק. שם גם הדירה של עינב אז קפצנו לבקר. משם חזרתי לחנות האופניים, וברכבת חזרה הביתה. היה פשוט כיף, מעולה, נפלא. הזכיר לי כמה אהבתי לנסוע על אופניים פעם והראה לי כמה כיף ופשוט לעשות את זה פה.

מפת המסלול שעשינו מצ"ב להתרשמותכם. התרשמותכם גם מכמות ההשקעה שלי בתיעוד חיי (ובבחינת כלים חדשים שגוגל מספקת). כמו כן, תמונות מהטיול (ולמעשה בעיקר של עינב שאין לה מצלמה פה וטרם שלחה תמונות לישראל), אפשר למצוא כאן.

View Larger Map