אי שם מעבר לים

אחרי הפרידות מהחברים וממשפחת בן/בת הזוג, קצב השימוש בטישו קרוב לשיאו (או לפחות כך אני מקווה).

אנחנו יוצאים בסביבות 1 בלילה לנתב"ג, במונית. שמענו שסצינת הפרידה בנתב"ג עלולה להיות דרמטית מדי, שלא לצורך, ולכן עדיף כך. אנחנו טסים ב-5 בבוקר בטיסה Swiss LX0257 לציריך ואחרי כמעט 5 שעות (איזו באסה) בטיסת Swiss LX0052 לבוסטון. מגיעים לבוסטון ב-3 וחצי אחה"צ, שעון מקומי. הפרש השעות בוסטון-ת"א הוא 7 שעות לטובת ת"א. בנמל התעופה של בוסטון מחכה לנו אח של אביגיל (יום ראשון - סופ"ש) ואם נכנס שלושתינו + 4 מזוודות הענק שלנו לאוטו הוא גם יקפיץ אותנו לבית של הדודה, שם גם הוא גר כרגע באופן זמני.

לחץ, התרגשות, עצב, חשש, ציפייה.

שמרו על קשר!

אתמול יצאנו מהדירה בר"ג. היום התחיל רגוע - צבענו קירות במקומות שנותרו בהם סימנים מתמונות שהיו תלויות שם פעם, טכנאי HOT ניתק האינטרנט, בעל הבית ויתר על ביקור באור יום לראות הדירה. קפצתי לעבודה לעשות טופס טיולים ולהיפרד סופית מהחבר'ה. כשהגעתי התחיל קצת לחץ כי הבנתי שיש לי עוד אי אלו משימות ניקיון מסמכים/קבצים ויחד עם ארוחת הצהרים שקבעתי לאכול עם חבר יקר נראה היה שאני הולך לבלות מספר שעות משמעותי מחוץ לבית. אחרי 4 שעות בעבודה כבר הייתי לחוץ (ולא רק אני). כך יצא שמהחברים הקרובים יותר בעבודה לא נפרדתי כמו שצריך (על שוקולד בארנו).

בבית הלחץ המשיך. הייתי צריך לסיים לארוז הדברים שלי כאשר תוך כדי מגיעים חברים לקחת עוד חפצים ולהיפרד וחרדי ממוצא תימני דובר עברית במבטא אמריקאי, צרפתית ויידיש שבא לקחת את המיטה ועוד כמה דברים כתרומה לארגון לא ברור שעוזר לתושבי הארץ הנזקקים (ישראלים ופלסטיניים). לאחר הביקור אצלנו הוא הלך להיפגש עם מישהו בנוגע לדיון בבית דין לצניעות בבני-ברק בנוגע לפדופיל חרדי שהוא מנסה שהקהילה החרדית תכיר במעשיו, תגרום לו לפצות ילדה שפגע בה ותסגירו למשטרה. טיפוס מרתק, רק חבל שהוא הגיע בזמן קצת לחוץ והחזיק אותנו עם הסיפורים כשעה… קבענו עם בעלי הבית ב-20:30. אביגיל טענה שלא נספיק. אני הייתי בטוח שנספיק. לא הספקנו. הם הגיעו והלכו. סיימנו לארוז, העמסנו (היה גבולי ביותר) עברנו אצל בעל הבית, ראינו אצלו 10 דקות טלויזיה וקיבלנו הצ'קים חזרה. איזה טיפוס דוחה. נדפקנו פעם כשטסנו בחברת התיירות שהוא היו"ר שלה ופעם נוספת כשקיבלנו אותו כבעל בית.

הסידור שלנו ל-4 הימים שלפני הטיסה - כל אחד ישן אצל הוריו. מעין מתנת פרידה להורים (אני מקווה שגם הם רואים את זה כך…). את היום העברתי בעיקר בהכנת מצגות לטובת ראיון עבודה שיש לי ב-13 לחודש. פרטים נוספים אחריו. חוץ מזה, התחלתי להתחבר לצד האמריקאי הצרכני שלי וכבר ביצעתי רכישה באמזון של פוינטר משוכלל כדי שיהיה לי (ולה) כשנצטרך להעביר מצגות מסוג אלו של ה-13. איזה כיף להזמין באמזון ולא לשלם דמי משלוח! אפילו מגיע תוך יומיים (לדירה של דודה של אביגיל, שם נשהה בתחילה)…

את הערב ביליתי באכילת סביח בהוד השרון (עפ"י המלצה של גיל חובב בגל"צ) - סביח השרון. אחותי מעולם לא טעמה אחד כזה וכבר זמן מה שאנחנו מתכננים ללכת ביחד. היה טוב. לא יודע להגיד איך זה ביחס לסביח של עובד. מה שאני יודע להגיד זה שזה לא היה שווה פקק בדרך חזרה של שעה(!) מהוד השרון לרעננה. קינחתי בהליכה ספורטיבית עם גולדי כלבתנו האהובה (גולדן רטרויר בת 9) ובגלידה של מקום חדש ברעננה בשם ארטיקו. גם הגלידה היתה ספורטיבית.

יום 6.

היום הוקדש בעיקר לאריזת מזוודות. חמש המזוודות שהקצבנו לעצמנו יהפכו כנראה לשלוש וחצי+2 טרולי+מחשב נייד+תיק צד (כפי שאביעד צפה. הוא תמיד האופטימי מבינינו). כנראה נשלם על משקל חורג אבל זה יוצא זול משמעותית משירות הדואר המהיר לארה"ב… חוץ מזה פינינו עוד קצת את הבית ואביעד סתם את החורים. בקיר.

השוס של היום היה בתחילתו. ניצלנו שובר יומולדת שאביעד קיבל מהעבודה כדי לאכול ארוחת בוקר ב'נועה ביסטרו' ביפו. את זה אני בטוחה שלא נראה בבוסטון (?). נראה שאת הדגש במקום הזה לא שמים בהכרח על האוכל אלא על כל החוויות הסובבות אוכל. או ליתר דיוק, מה שעושים אחרי אוכל (אם מישהו מכיר את 'ספר הקמצנים' של אל-ג'אחז, יש קטעים המתארים ערבוב דומה). המקום (פסאז' שהוסב למסעדה) מעוטר בניאגרות הפוכות התלויות על הקיר; מאחד החלונות תלויים תחתוני סבתא לייבוש (והם לא נקיים); על אחד הקירות תמונת אשה ערומה שהחלק החשוף הבולט ביותר שלה הוא החלק התחתון של העכוז; ושטיפת הידיים בשירותים היא חוויה של ממש (קונסטרוקציה של קערות וצנורות שמחוברים למה שהיה פעם דוש), מה שהותיר - אותי לפחות - זמן רב מעבר לרגיל ב'מקום החשוב'. גם ארוחת הבוקר היתה טעימה.

עוד 7 ימים בדיוק אנחנו נוחתים בבוסטון. וואו.

יום עמוס עבר על כוחותינו. הבוקר החל במכירת הרכב האחרון שעוד נותר לנו. מסתבר שחתימה על זכרון דברים אין באמת פירושה סיום עסקה. נהפוך הוא: הרוכש רואה במסמך זה נקודת פתיחה למשא ומתן. מעבר לכך שהוא טרטר אותנו מעט (קבענו להיפגש בדואר; כשהגענו ביקש שנאספו מביתו; פתאום נזכר שהוא רוצה בדיקה במוסך; גם לאחר שהבדיקה במוסך הסתיימה היינו צריכים לחכות כי האדון בבנק) - מעבר לכך, הוא ניסה במשך חצי שעה להוריד אותנו במחיר, אותו מחיר שהוא חתם עליו בזכרון דברים. בסופו של דבר התפשרנו על הוצאות העברת הבעלות..

התחנה הבאה - שילוח. אנחנו שולחים מעט מאד דברים בשילוח ימי; בעיקר ספרים ופיצ'פקעס. בשביל התענוג צריך לשלם לפחות $1000 למשלוח של 4 מ"ק. הערכנו שיש לנו פחות מ-2 קוב לשלוח ולכן חשבנו לשלוח גם שתי כורסאות שלא היינו בטוחים לגביהן. החבר'ה הגיעו לאחר איחור אופנתי של שעתיים, ארזו הכל בארגזים ואז הודיעו שאין סיכוי שיהיה מקום לכורסאות באותם 4 קוב. הבעיה היא שמדידה פשוטה של הארגזים העלתה שהנפח שלהם הוא 1.5 מ"ק ולא 4. זה כמובן לא שכנע את החבר'ה. לטענתם במשאית הכל משתנה, ובכלל יש גם ארגז וממש ממש אין פה עוד מקום ושכדאי שנפסיק לחלום. הייתי צריך לעלות למשאית אחרי שהעמיסו הכל כדי למדוד שוב יחד איתם. באורח פלא נפח ערימת הארגזים היה גדול מסכום נפח ארגזיה; נמדד נפח של 2.5 ק"ב (כן, כולל 1 קוב של אויר שנוצר מסידור לא מוצלח במיוחד של הארגזים במשאית). בשלב זה נסדקה מעט חומת ה-4 קוב, והורשנו לשלוח כורסא אחת. אחרי עוד ויכוחים - שתיים. לתומנו חשבנו שחברת שילוח בינלאומית תנסה לעבוד בסטנדרטים בינלאומיים. לתומנו.

חוץ מזה, חברים המשיכו לזרום ולתפוס מכל הבא ליד; עם חלקם ניצלנו ההזדמנות כדי להיפרד. מועקה מסוימת עם רדת החשיכה על ביתנו הריק…