משפחה וחברים יקרים,
שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה, שנת שלום שלווה ואהבה, עם המון הצלחות, התנסויות חדשות והכי חשוב - בריאות!
עם האויר הקריר שמתחיל לנשוף בעורפנו, חברים חדשים וישנים שגרים לידנו, תכניות לטייל יותר, לאכול פחות ולקנות עוד זוג אופניים כי אחד נגנב (זה תחום הפשע הבוער כאן) - שלומנו טוב! מקווים שגם אצלכם.
עם המון אהבה וגעגועים,
משפחת נוי-צ'רניאק
,We would like to wish you a happy springy holiday and a joyous Seder
Wish we could spend it together
Thinking of you always
Aviad and Avigail
מאז יום ראשון האחרון, עת שמענו את השיר הנ"ל ברדיו, הוא לא מפסיק להתנגן לי בראש. ברדיו?! האמת שאני לא זוכר אם כבר סיפרנו על הפינוק שיש לנו בימי ראשון - להתעורר לצלילי מוסיקה ישראלית ברדיו. במקרה יום אחד הרדיו נשאר מכוון לתחנה שלא הכרנו - WERS 88.9FM - וביום ראשון שלאחריו התעוררנו בבהלה מסוימת לצלילי הגיטרה של דיוויד ברוזה. לא שיש לנו בעיה עם דיוויד ברוזה… מסתבר שבכל יום ראשון מ-8 ועד 11 בבוקר משדרים שם שירים ישראלים (ואפילו עדכניים ולא רק חסידיים/להקות צבאיות). אגב, מיד לאחר מכן משודרת בשידור חי דרשת יום ראשון מהכנסייה First Church בבוסטון…
טוב, אז נדבקתי לשיר והנה אתמול באמת הגיע הקיץ! או לפחות מה שבבוסטון נקרא קיץ. הנה תחזית מזג האויר שפורסמה לאתמול:
High: 28°C RealFeel®: 29°C
Clouds and sunshine with a couple of showers and a heavy thunderstorm; breezy.
העניין הוא שהתחזית קלעה בול! ב-1 בצהרים היה חם עם שמש יוקדת, רוח חזקה וטפטוף, וב-3 כבר היה מעונן עם רעמים וברקים וגשם חזק שטרם ראינו כמותו כאן. אחרי הצהרים הגשם הפסיק ורק היה חם ובלילה היו 8 מעלות. קיץ אמיתי.
בסוף השבוע האחרון ציינו את Memorial Day הראשון שלנו כהלכתו. כמעט - לא הלכנו לברביקיו - אבל קניות עשינו גם עשינו! היינו צריכים לקנות בגדים לחתונה של סיגל, אז את שבת העברנו במייסי'ס בבוסטון (שעתיים כדי לקנות לי בגדים, שש שעות כדי לחפש לאביגיל) ואת החצי הראשון של ראשון העברנו באיזה קניון ענק (והאמת שמרשים במידה מסוימת) מחוץ לעיר (ברלינגטון). תמונות. מצאנו ביגוד מתאים גם לאביגיל, אל חשש. אני בטוח שגם בחתונה השנה כולם יגידו לה כמה יפה ה…שמלה שלה. 
כיוון שסיימנו מוקדם מהצפוי בקניון, הצלחנו להכניס ללו"ז שלנו עוד פעילות מתאימה לחג - צעידה בשבילי לוחמים. לוחמים אמריקאיים אמיתיים, מהתקופה שעוד נלחמו פה על אדמה אמריקאית. צעדנו בשביל שבו נלחמו לפני מעל 200 שנה הבריטים מול המתיישבים, בקרב שפתח את מלחמת העצמאות האמריקאית. תמונות.
אז זהו, עוד שבוע וקצת (שבת בבוקר) אנחנו מגיעים! מי היה מאמין. האמת שהתחושה, כפי שניתן לצפות, מוזרה. למרות שהמקום והאנשים מוכרים ואהובים, הסיטואציה שונה מכל מה שהכרנו עד כה. ביקור מולדת. בנוסף כמובן יש גם את הלחץ הצפוי של איך נספיק לראות את כולם ולעשות את כל מה שאנחנו צריכים בארץ, ואת הלחץ האישי שלי של איך אצליח לא לאכול בארץ יותר מדי חומוס לפני החתונה כדי שאצליח להיכנס למכנסי החתונה החדשים (והקצת לוחצים מלכתחילה) שלי…
מי שרוצה שנביא לו/ה משהו (3.33 3.23 שקל לדולר?!) וטרם אמר את דברו - זה הזמן.
להתראות בקרוב!!!
אהמממ. שלום. מזמן לא הייתי על המסך הזה ("כתיבת פוסט"), וכנראה שלמרות שאביעד עושה עבודה מצוינת בלעדיי, כדאי שגם אני אראה סימן חיים.
אז כן: אני חיה, אני לומדת, אני בפייסבוק, אני משמינה.
כרגע חזרנו מהמסיבה החברתית הראשונה שלנו. היא אורגנה על-ידי המחלקה להיסטוריה של המזה"ת (לא המחלקה שלי - בינם לבינינו מפרידות כמה מאות שנים) עם מיטב האנשים (שאנחנו לא מכירים) ועם מיטב האוכל (בקלאווה בטעם דואונאט, על-פי אביעד) ועם מיטב המשקאות (בירות שעולות $8 כל אחת, כפי שאביעד שם לב). שהינו שם כ-45 דקות ושיחקנו במי-יצליח-להתחיל-לדבר-עם-יותר-אנשים-שהוא-לא-מכיר. אני ניצחתי (1-0).
בלימודים אף פעם לא משעמם: יש כל הזמן הרצאות, כנסים, סדנאות, פעילויות ועוד (חשבתם שרק ב-מ.י.ט. יש?). לרובם אין לי זמן ללכת 
חוץ מסדנא אחת שאליה אני מגיעה בקביעות, על בלשנות שמית (ואני גם מתעתדת לדבר שם בסמסטר הבא). אבל מספיק להיות בשיעורים השוטפים כדי להרגיש את ה"רוח האנטלקטואלית" נושבת חזק. עם חלק מהאנשים אתה כל הזמן ב"מוד" של אקדמיות כי או שהם כבר כתבו מאמרים או שהם מעורים בספרות המקור (כי הם למדו ב-מדרסה או 6 שנים במצרים) או שסתם מאוד מאתגר לדבר איתם. מה שאני מנסה לומר: עם ההוא שכבר פרסם 2 מאמרים (ה-3 בדרך), או ההוא ששולט בערבית קלאסית כי הוא שיח' (ובוגר מ.י.ט.), או ההוא שיש עליו ערך בוויקיפדיה (!) - אני מרגישה קצת קטנה! (וכולם בשנה א', שלא נדבר על מי שבשנה ז' או ח').
אבל אני מאוד נהנית!!
לפני שבועיים (?, שבוע אחרי ניו-יורק) אירחנו לראשונה מישהי בביתנו! (לא סתם מישהי). היה קר אבל זה לא (?) הפריע לנו להסתובב ולהנות ולאכול במשך יומיים ואפילו היה לה נוח על המזרון המתנפח (או שהיא מנומסת). אנחנו מחכים לארח אותה שוב בעוד כחודש יחד עם בעלה היקר, וכן אני כותבת את כל זה כרמז אחד ענק!! כל כך נחמד כאן, אנחנו רוצים לחלוק את זה! האמת היא שהוריי היו כאן, ואמא עדיין כאן, אבל רוב הזמן בכלל לא היינו פה (וגם עכשיו כשאנחנו פה, אמא לא ישנה פה). אז בואו, קריסמס מתקרב, תהיו ספונטניים!
אגב קריסמס, עד התקופה הזו לא באמת הרגשתי שאני בארץ זרה, אבל עכשיו כשהם מתחילים עם כל הקישוטים והעצים והאורות - והקורררר - אני חייבת לומר שאני מרגישה קצת רחוק מהבית. אבל אז זה עובר
[תודה לאיילת ומילה.]
קשה להאמין, אבל אנחנו כבר 3 חודשים כאן. רבע שנה(!).
היום השתתפתי בפגישת העבודה ה"חיצונית" הראשונה שלי - היינו סה"כ 9 אנשים, 4 מהקבוצה שלי והשאר הם שותפינו למחקר מברואד ומבחוץ. אפילו יצא לי להעביר מצגת קצרה על מה שעשיתי בחודש האחרון. ואז, באחד החלקים המשעממים בפגישה, הופיעה לי מחשבה. קצת משעשעת קצת מטרידה - מה קורה פה? איפה אני? איך הגעתי למצב הזה?! אני יושב בפגישת עבודה עם אנשים שמדברים רק אנגלית, שלבושים קצת יותר אלגנטי ממה שאני זוכר שנהוג (עניבה זה לא רק לחתונות?), מדברים על דברים שאני בקושי מבין. מדברים *איתי* על דברים שאני בקושי מבין… זה כבר לא נראה כאילו אני בטיול. ואז מופיעה עוד מחשבה מוזרה, אחת שמופיעה הרבה בחודשים האחרונים - "תרשום על זה בבלוג", היא אומרת. מה נסגר עם החיים שלי??
אז מזל, שכמו רב הדברים, גם שינויים משמעותיים בחיים הם הדרגתיים ומלאים בפרויקטים ובפרויקטיי משנה ובמשימות. זה התחיל בלפתוח חשבון בנק ולקנות טלפון סלולרי והתפתח לחיפוש דירה, שהוא למעשה רק אוסף של משימות פשוטות כמו להסתכל באתר באינטרנט, להתקשר למתווכים, לקבוע, לנסוע, לראות דירות, לכתוב צ'ק. ואז חיפוש עבודה שהוא בעצם סתם לסכם מי אני, להיזכר מה למדתי ועשיתי, לקבוע ראיון, לענות על שאלות, להציג מצגת. עד שהגיע סופ"ש האחרון והמשימה שלנו היתה לפרוק את המשלוח מישראל. מאד פשוט: ארגזים של מטבח, של ספרים, של בגדים. יש 24 כאלו ואז 20 ואז 5 ואז מנקים קצת. ואז מדליקים בפעם הראשונה מערכת סטריאו בדירה. והכל עובד, וברדיו משדרים מוזיקה טובה, אבל מדברים רק אנגלית… ואין "גל-גל-גל-גלצ", רק "MAGIC-one-ow-six-point-seven".
אז נדמה שמחשבות כאלו צצות אצלי יותר בזמן האחרון. ללא ספק מדובר בתוצאותיה של השגרה ההולכת ומתקרבת. אין יותר משימות בירוקרטיה, כמעט לא נשארו דברים שצריך לקנות (אבל תמיד אפשר לקנות את הדברים שלא צריך!… ) ומתחיל להיווצר זמן פנוי. עד כדי כך שבסופ"ש קפצנו לחדר הכושר לסיור התרשמות. בלבד.
גם מקבץ אירועים משמחים בארץ לא עוזר - אנשים מתחתנים, נולדים, וכל מה שאני עושה זה שולח זר פרחים. (ומתי הפכתי לאמריקקי שומר פרטיות שלא מספר מי נולד ומי מתחתן?! טוב, רק אגיד שסבתא היא עכשיו כבר סבתא-רבה!). ועם כל הגאווה העצמית על כך שנראה שיש לי חברה אמריקאית (אורגינל) מהעבודה (לעולם לא אדע אם היא באמת חברה, ייתכן שהיא פשוט מנומסת אליי), העובדה שעם החברות (והחברים) בישראל אני בקושי מדבר די מבאסת. טוב, אני מודה! אני כנראה מוכן כבר לדבר על ג ע ג ו ע י ם.
אולי בפוסט הבא.
