אי שם מעבר לים

נתחיל בסיכום חנוכה: היינו בשלושה אירועים. הראשון היה מסיבת חנוכה של חברה ללימודים של אביגיל, בה נחשפנו לראשונה לסצנה היהודית בבוסטון. הרוב המוחלט של הנוכחים יהודים לא ישראלים, ברמות קיום מצוות משתנות (ובהתאם לכך הביטויים החיצוניים - כיפה, כובע מצחייה, נטורל…). כולם נחמדים מאד, ואלו שדברנו אתם גם מרשימים מאד. כל אחד שם מסתובב עם רשימת תארים אקדמיים מהמוסדות המובילים בארה"ב, מפחיד. האוכל היה מצוין, לקחתי מתכונים.

המסיבה השנייה (Christnukkah Party) אורגנה ע"י השותפים לדירה של חברה ללימודים של אביגיל, ישראלית נשואה טריה לנורבגי, חולקת דירה עם זוג צפון אירופאים נשוי גם כן. הפעם דיברנו בעיקר איתה ועם שני חברים ללימודים נוספים של אביגיל. למרות שהתפיסה שלנו היא שהאירופאים דומים לנו יותר מאשר האמריקאים, במסיבה הזאת היה נראה שלפחות הצפון אירופאים די שונים מאיתנו. בזכותם יצא לנו להתוודע לתהליך ההכנה של Feuerzangenbowle (מדליק) ולטעמו (המיוחד).

האירוע השלישי היה ארוחת ערב אצל (נחשתם נכון) חבר ללימודים של אביגיל ואשתו, יחד עם עוד שני ישראלים שלומדים פה. היתה ארוחת ערב אינטימית עם אוכל מעולה ובעיקר ביתי. ביתי ישראלי. פשטידת גבינת עזים כמו שאמא עושה, עוגת ריבה ופירורים כמו של סבתא. אה, והיה גם דיון של שעתיים-שלוש (מי סופר) על פילולוגיה ערבית.

אתמול (שבת) קינחנו בארוחת צהרים יהודית מסורתית אצל זוג שהכרנו במסיבה הראשונה… הפעם הראשונה שלי בארוחת שבת אצל דתיים. היו ברכות, היו זמירות, היתה וודקה והיה קר (ולא היינו יכולים לשחק עם הטרמוסטט של ההסקה כדי שתחזור לפעול…). אני מקווה שאף אחד לא שם לב שהסלולרי שלי רטט פעמיים במהלך הארוחה.

מאז Thanksgiving העליתי 5 פאונד והעתיד לא נראה מבטיח. אתמול תכננתי ללכת לחדר כושר אחרי הארוחה, אבל בדרך חזרה הביתה, היה לנו קר כמו שעדיין לא היה לנו פה. ממש ממש קר. כשהגענו הביתה בדקנו באתר מזג האוויר מה קורה. אז היו רק מינוס חמש מעלות (נעים) אבל משום מה זה הרגיש (RealFeel) כמו מינוס 12. אכן. הלילה כבר מינוס 12 אמיתיים שמרגישים כמו מינוס 17. זה דחה את תוכניות חדר הכושר להיום, אבל בבוקר התעוררנו ליום חורפי וגשום, לאחר שלג רציני שהצטבר בלילה. אחרי הצהרים לא יכולתי יותר והייתי מוכרח לפחות לטייל קצת ברגל. אז יצאנו בלבוש ספורטיבי וגילינו שאנחנו לכודים. בגלל שהיה חם היום (כן, מעל האפס זה חם) השלג מהלילה נמס והכל רטוב ובוצי ואין אפשרות לחצות אף כביש בנעלי ספורט. חייבים מגפיים או נעליים גבוהות. עשינו סיבוב מסביב לבלוק שלנו וחזרנו הביתה. אגב, השבוע התקדמנו צעד נוסף (תרתי משמע) ורכשנו כל אחד זוג מגפיים. באינטרנט כמובן. ולא, זה לא רק השגעון שלי. את ההפנייה לאתר Zappos.com קיבלה אביגיל מהחברה הישראלית ממסיבה 2 והיא אפילו ביקרה קודם בחנות נעליים אמיתית, כזו שצריך לצאת מהבית (ולנקות את האוטו מהשלג) בשביל להסתכל על הנעליים שהם מוכרים, אבל המבחר שאפשר למצוא ברשת הוכיח עצמו.

אנחנו מגיעים ביוני לביקור מולדת. עוד לא תכננו מתי בדיוק, אבל יהיה נחמד לחגוג ביחד את שבועות (החג האהוב עלי - האוכל), את החתונה של סיגל אחותי ואת היומולדת (העגול) שלי. בדרך חזרה לארה"ב אנחנו חושבים לעצור איפשהו באירופה ולחגוג את יום הנישואין הראשון שלנו.

אני מודה שזה נחת עלי די בהפתעה. בסוף יום העבודה נכנסתי ל-ynet כדי להתעדכן, ומבין עשרות הפרסומות המקפצות הצליחה לצוד את עיני חנוכיה עם נר אחד דולק… חג אורים שמח לכולם!

אז כדי לנסות ולכפר על העובדה שקצת שכחתי מתי בדיוק יוצא החג (מתישהו ליד כריסמס, לא? סתם, סתם), החלטתי לנסות ולהיות אור לגויים, או לפחות להביא מעט מאור החג לגויים, או פשוט לספר למורה קצת על החג. היא ידעה שמדובר בהדלקה של מנורה, וכשסיפרתי שאנחנו חוגגים נס בחג הזה היא הניחה שמדובר ביציאת מצרים (כנראה הנס הזה היה מעט מרשים יותר. מי יודע באיזה גודל באמת היה כד השמן). היא גם אמרה שהיא זוכרת שבחנויות שמוכרות דברים לחנוכה היא ראתה שהצבע של החג הוא כחול ולבן. מסתבר שלכל חג פה יש את הצבע שלו. זה באמת הגיוני, פשוט לא חשבתי על זה אף פעם. הכריסמס ירוק ואדום, האלווין כתום ושחור, פסחא בצבעי פסטל (הביצים) ו-4 ביולי כחול, אדום ולבן. אני מניח שהצבע של חנוכה הוא חום מטוגן. או אולי לבן של אור הנרות או של השלג הקסום שירד פה בימים האחרונים!!!

כן, דצמבר הגיע ואיתו השלג המצטבר הראשון שלנו פה. הוא התחיל להצטבר בשבת בלילה והוא עדיין שם. אין לו סיבה להנמס(?) - אנחנו יפה מתחת לאפס בימים האחרונים והבאים. יצא לי ללכת ברגל בשבת לחדר כושר. היה רק מינוס שלוש, אבל היתה רוח חזקה, על הפנים. רוח שאולי לא חודרת את המעיל אבל בהחלט את מכנסיי הטרנינג ונעליי הספורט… היה לי קר כאילו יצאתי ערום החוצה. תוך שתי דקות מאבדים תחושה באף, מסביב לפה ורצים לחדר כושר לפני שייקפאו העיניים. אבל אולי זה המחיר הסמלי שצריך לשלם כדי להנות דקות ארוכות בעבודה מבהייה בשלג שיורד בחוץ. שלג של פתיתים קטנים כמעט כמו אבק שנישא עם הרוח ושל פתיתים גדולים ורכים. "לא יורד הרבה שלג בישראל, אה?", קטע דייב את אחת הבהיות שלי.

אהמממ. שלום. מזמן לא הייתי על המסך הזה ("כתיבת פוסט"), וכנראה שלמרות שאביעד עושה עבודה מצוינת בלעדיי, כדאי שגם אני אראה סימן חיים.

אז כן: אני חיה, אני לומדת, אני בפייסבוק, אני משמינה.

כרגע חזרנו מהמסיבה החברתית הראשונה שלנו. היא אורגנה על-ידי המחלקה להיסטוריה של המזה"ת (לא המחלקה שלי - בינם לבינינו מפרידות כמה מאות שנים) עם מיטב האנשים (שאנחנו לא מכירים) ועם מיטב האוכל (בקלאווה בטעם דואונאט, על-פי אביעד) ועם מיטב המשקאות (בירות שעולות $8 כל אחת, כפי שאביעד שם לב). שהינו שם כ-45 דקות ושיחקנו במי-יצליח-להתחיל-לדבר-עם-יותר-אנשים-שהוא-לא-מכיר. אני ניצחתי (1-0).

בלימודים אף פעם לא משעמם: יש כל הזמן הרצאות, כנסים, סדנאות, פעילויות ועוד (חשבתם שרק ב-מ.י.ט. יש?). לרובם אין לי זמן ללכת חוץ מסדנא אחת שאליה אני מגיעה בקביעות, על בלשנות שמית (ואני גם מתעתדת לדבר שם בסמסטר הבא). אבל מספיק להיות בשיעורים השוטפים כדי להרגיש את ה"רוח האנטלקטואלית" נושבת חזק. עם חלק מהאנשים אתה כל הזמן ב"מוד" של אקדמיות כי או שהם כבר כתבו מאמרים או שהם מעורים בספרות המקור (כי הם למדו ב-מדרסה או 6 שנים במצרים) או שסתם מאוד מאתגר לדבר איתם. מה שאני מנסה לומר: עם ההוא שכבר פרסם 2 מאמרים (ה-3 בדרך), או ההוא ששולט בערבית קלאסית כי הוא שיח' (ובוגר מ.י.ט.), או ההוא שיש עליו ערך בוויקיפדיה (!) - אני מרגישה קצת קטנה! (וכולם בשנה א', שלא נדבר על מי שבשנה ז' או ח').

אבל אני מאוד נהנית!!

לפני שבועיים (?, שבוע אחרי ניו-יורק) אירחנו לראשונה מישהי בביתנו! (לא סתם מישהי). היה קר אבל זה לא (?) הפריע לנו להסתובב ולהנות ולאכול במשך יומיים ואפילו היה לה נוח על המזרון המתנפח (או שהיא מנומסת). אנחנו מחכים לארח אותה שוב בעוד כחודש יחד עם בעלה היקר, וכן אני כותבת את כל זה כרמז אחד ענק!! כל כך נחמד כאן, אנחנו רוצים לחלוק את זה! האמת היא שהוריי היו כאן, ואמא עדיין כאן, אבל רוב הזמן בכלל לא היינו פה (וגם עכשיו כשאנחנו פה, אמא לא ישנה פה). אז בואו, קריסמס מתקרב, תהיו ספונטניים!

אגב קריסמס, עד התקופה הזו לא באמת הרגשתי שאני בארץ זרה, אבל עכשיו כשהם מתחילים עם כל הקישוטים והעצים והאורות - והקורררר - אני חייבת לומר שאני מרגישה קצת רחוק מהבית. אבל אז זה עובר

[תודה לאיילת ומילה.]

כשהיינו בניו יורק (אה - היינו בניו יורק. לפני שבועיים וקצת. יצאנו מוקדם בבוקר בראשון, חזרנו מאוחר בלילה בשני, באוטובוס הסיני (שהיה מלא באסייאתים ובסטודנטים אמריקאים). היה מגניב - ניו יורק במרחק 4 שעות נסיעה! היה לחוץ - חייבים להספיק לראות הכל! היה מרגש - 8 שנים לא הייתי בניו יורק. איזה כיף לחזור, ועוד עם אשתי! היה מעצבן - המון אנשים ברחוב, חלקם נתקלים בך בלי להגיד סליחה, חלקם מעשנים! היה נוסטלגי - ביקרנו בארומה…! יש תמונות)

אז כשהיינו בניו יורק נכנסנו לחנות הספרים בארנס אנד נובל (היינו צריכים לשירותים…) וראינו שם מדף ספרי ילדים על חג ההודיה (Thanksgiving).

היה מעניין לקרוא (כי לא באמת התמצאנו בפרטים. זכרנו משהו עם אינדיאנים) ולראות את ההבדלים בין הגרסאות השונות. הסיפור בגדול - אבותינו הגיעו לאמריקה אבל כמעט רעבו בחורף הראשון שלהם פה. באו כמה אינדיאנים ולימדו אותם לגדל תירס, דלעת ולצוד דגים ובחורף הבא כבר היה מלא אוכל. לכן אנחנו מודים בחג הזה לאלוהים (מישהו מבין את הקשר?) ועל פי הספרים המתקדמים יותר, גם לאינדיאנים.

כשהילדים האמריקאים גדלים מעט, הם מבינים מהר מאד שהחג הזה הוא (בדומה לשאר החגים) חגיגה בעיקר של צרכנות. החג עצמו נחגג ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר וכולל ארוחה עם טורקי (או הודי, תלוי מה יש ממזרח לך) ומאכלי תירס ודלעת (יאמי). יום השישי שאחריו נקרא 'שישי השחור', לא בגלל הפאונדים שנוספו לנו בלילה, אלא בגלל הכמויות האדירות של אנשים שנוהרים למרכזי הקניות (בעיקר ה-outlets) כדי להנות מהמבצעים ביום שמציין את תחילת עונת הקניות של החגים (כריסמס וראש השנה). מדובר בטירוף שלם שכולל פתיחה של סניפים של רשתות קניות כבר ב-4(!) בבוקר (בסט ביי אוהבים לישון עד מאוחר - כל הסניפים נפתחים רק ב-5), כולל פרסומים מאסיביים, דיווח עיתונאי מרתק במהדורת החדשות של כתב שקופא מקור יחד עם כמה עשרות אנשים מטורפים שמחכים מ-10 בלילה לפתיחה ב-4 כדי להספיק לקנות את מה שהם (לא באמת) צריכים. אפילו אמזון (הפייבוריט שלי) השיקה אתר מיוחד לאירוע - www.amazon.com/blackfriday.

את החג עשינו אצל ולרי, דודה של אביגיל, יחד עם ההורים שלה שהגיעו מהארץ ועוד בני משפחה מארה"ב, שהגיעו כולם לפרבר ליד פילדלפיה, פנסילבניה (רק שעה וחצי מאנאפוליס, מרילנד). הגענו ברכבת - 6 שעות של נסיעה בכיף, עם שקע חשמל ללפטופ בכל מושב, כך שרוב הזמן ראינו טלויזיה/סרטים (אביגיל נצלה הזמן גם ללימודים). את הקניות שלי עשיתי און ליין (מיקסר - תודה לסבתא, רסיבר, רמקולים וכמה ספרים), כך שאת יום שישי החלטנו לבלות בפילדלפיה (פעם ראשונה שלי) ולא בפקקים. בפילדלפיה היה בעיקר קר (הרוח, הרוח). הספקנו לטייל בעיקר באזור ההיסטורי, במה שנקרא Independence National Historical Park, שבמרכז המבקרים (המושקע) שלו העובדים לבושים במדי ריינג'רים, כמו בפארקים בהרים… ראינו סרט על התהליכים שהובילו להכרזה על העצמאות, למדנו על בניימין פרנקלין וחבריו, התרשמנו מפעמון החירות וראינו עותקים של הכרזת העצמאות והחוקה (הכל קרה שם). אבל את העיקר כנראה פספסנו - 'מדרגות רוקי'. המדרגות של מוזיאון האומנות של פילדלפיה עליהן טיפס בריצה רוקי האגדי…

היום הלכתי יחד עם עינב (ישראלית), מורה (אמריקאית עם אבא קשמירי) ופטימה (ספרדיה עם אבא סורי) לשמוע את נועם חומסקי (אמריקאי עם שם ישראלי) במיט (הוא מלמד שם כבר 56 שנה רצוף…), במסגרת שבוע זכויות האדם של אמנסטי. בגדול, הוא קרא למעורבות של האקדמיה והאקדמאים (בהווה ולעתיד) בחברה. אני מודה שהלכתי להרצאה בעיקר כי הוא סלבריטי; את דעותיו אפשר לקרוא בכל מקום. הסטודנטים אכן התייחסו אליו ככזה - בסוף ההרצאה ניגשה אליו מישהי והגישה לו במתנה חבילת שוקולדים שווים ועשרות אנשים אחרים ניגשו ללחוץ יד, להצטלם ולקבל חתימה.

קשה להאמין, אבל אנחנו כבר 3 חודשים כאן. רבע שנה(!).

היום השתתפתי בפגישת העבודה ה"חיצונית" הראשונה שלי - היינו סה"כ 9 אנשים, 4 מהקבוצה שלי והשאר הם שותפינו למחקר מברואד ומבחוץ. אפילו יצא לי להעביר מצגת קצרה על מה שעשיתי בחודש האחרון. ואז, באחד החלקים המשעממים בפגישה, הופיעה לי מחשבה. קצת משעשעת קצת מטרידה - מה קורה פה? איפה אני? איך הגעתי למצב הזה?! אני יושב בפגישת עבודה עם אנשים שמדברים רק אנגלית, שלבושים קצת יותר אלגנטי ממה שאני זוכר שנהוג (עניבה זה לא רק לחתונות?), מדברים על דברים שאני בקושי מבין. מדברים *איתי* על דברים שאני בקושי מבין… זה כבר לא נראה כאילו אני בטיול. ואז מופיעה עוד מחשבה מוזרה, אחת שמופיעה הרבה בחודשים האחרונים - "תרשום על זה בבלוג", היא אומרת. מה נסגר עם החיים שלי??

אז מזל, שכמו רב הדברים, גם שינויים משמעותיים בחיים הם הדרגתיים ומלאים בפרויקטים ובפרויקטיי משנה ובמשימות. זה התחיל בלפתוח חשבון בנק ולקנות טלפון סלולרי והתפתח לחיפוש דירה, שהוא למעשה רק אוסף של משימות פשוטות כמו להסתכל באתר באינטרנט, להתקשר למתווכים, לקבוע, לנסוע, לראות דירות, לכתוב צ'ק. ואז חיפוש עבודה שהוא בעצם סתם לסכם מי אני, להיזכר מה למדתי ועשיתי, לקבוע ראיון, לענות על שאלות, להציג מצגת. עד שהגיע סופ"ש האחרון והמשימה שלנו היתה לפרוק את המשלוח מישראל. מאד פשוט: ארגזים של מטבח, של ספרים, של בגדים. יש 24 כאלו ואז 20 ואז 5 ואז מנקים קצת. ואז מדליקים בפעם הראשונה מערכת סטריאו בדירה. והכל עובד, וברדיו משדרים מוזיקה טובה, אבל מדברים רק אנגלית… ואין "גל-גל-גל-גלצ", רק "MAGIC-one-ow-six-point-seven".

אז נדמה שמחשבות כאלו צצות אצלי יותר בזמן האחרון. ללא ספק מדובר בתוצאותיה של השגרה ההולכת ומתקרבת. אין יותר משימות בירוקרטיה, כמעט לא נשארו דברים שצריך לקנות (אבל תמיד אפשר לקנות את הדברים שלא צריך!… ) ומתחיל להיווצר זמן פנוי. עד כדי כך שבסופ"ש קפצנו לחדר הכושר לסיור התרשמות. בלבד.

גם מקבץ אירועים משמחים בארץ לא עוזר - אנשים מתחתנים, נולדים, וכל מה שאני עושה זה שולח זר פרחים. (ומתי הפכתי לאמריקקי שומר פרטיות שלא מספר מי נולד ומי מתחתן?! טוב, רק אגיד שסבתא היא עכשיו כבר סבתא-רבה!). ועם כל הגאווה העצמית על כך שנראה שיש לי חברה אמריקאית (אורגינל) מהעבודה (לעולם לא אדע אם היא באמת חברה, ייתכן שהיא פשוט מנומסת אליי), העובדה שעם החברות (והחברים) בישראל אני בקושי מדבר די מבאסת. טוב, אני מודה! אני כנראה מוכן כבר לדבר על  ג ע ג ו ע י ם.

אולי בפוסט הבא.