אי שם מעבר לים

מאז יום ראשון האחרון, עת שמענו את השיר הנ"ל ברדיו, הוא לא מפסיק להתנגן לי בראש. ברדיו?! האמת שאני לא זוכר אם כבר סיפרנו על הפינוק שיש לנו בימי ראשון - להתעורר לצלילי מוסיקה ישראלית ברדיו. במקרה יום אחד הרדיו נשאר מכוון לתחנה שלא הכרנו - WERS 88.9FM - וביום ראשון שלאחריו התעוררנו בבהלה מסוימת לצלילי הגיטרה של דיוויד ברוזה. לא שיש לנו בעיה עם דיוויד ברוזה… מסתבר שבכל יום ראשון מ-8 ועד 11 בבוקר משדרים שם שירים ישראלים (ואפילו עדכניים ולא רק חסידיים/להקות צבאיות). אגב, מיד לאחר מכן משודרת בשידור חי דרשת יום ראשון מהכנסייה First Church בבוסטון…

טוב, אז נדבקתי לשיר והנה אתמול באמת הגיע הקיץ! או לפחות מה שבבוסטון נקרא קיץ. הנה תחזית מזג האויר שפורסמה לאתמול:

High: 28°C RealFeel®: 29°C
Clouds and sunshine with a couple of showers and a heavy thunderstorm; breezy.

העניין הוא שהתחזית קלעה בול! ב-1 בצהרים היה חם עם שמש יוקדת, רוח חזקה וטפטוף, וב-3 כבר היה מעונן עם רעמים וברקים וגשם חזק שטרם ראינו כמותו כאן. אחרי הצהרים הגשם הפסיק ורק היה חם ובלילה היו 8 מעלות. קיץ אמיתי.

בסוף השבוע האחרון ציינו את Memorial Day הראשון שלנו כהלכתו. כמעט - לא הלכנו לברביקיו - אבל קניות עשינו גם עשינו! היינו צריכים לקנות בגדים לחתונה של סיגל, אז את שבת העברנו במייסי'ס בבוסטון (שעתיים כדי לקנות לי בגדים, שש שעות כדי לחפש לאביגיל) ואת החצי הראשון של ראשון העברנו באיזה קניון ענק (והאמת שמרשים במידה מסוימת) מחוץ לעיר (ברלינגטון). תמונות. מצאנו ביגוד מתאים גם לאביגיל, אל חשש. אני בטוח שגם בחתונה השנה כולם יגידו לה כמה יפה ה…שמלה שלה.

כיוון שסיימנו מוקדם מהצפוי בקניון, הצלחנו להכניס ללו"ז שלנו עוד פעילות מתאימה לחג - צעידה בשבילי לוחמים. לוחמים אמריקאיים אמיתיים, מהתקופה שעוד נלחמו פה על אדמה אמריקאית. צעדנו בשביל שבו נלחמו לפני מעל 200 שנה הבריטים מול המתיישבים, בקרב שפתח את מלחמת העצמאות האמריקאית. תמונות.

אז זהו, עוד שבוע וקצת (שבת בבוקר) אנחנו מגיעים! מי היה מאמין. האמת שהתחושה, כפי שניתן לצפות, מוזרה. למרות שהמקום והאנשים מוכרים ואהובים, הסיטואציה שונה מכל מה שהכרנו עד כה. ביקור מולדת. בנוסף כמובן יש גם את הלחץ הצפוי של איך נספיק לראות את כולם ולעשות את כל מה שאנחנו צריכים בארץ, ואת הלחץ האישי שלי של איך אצליח לא לאכול בארץ יותר מדי חומוס לפני החתונה כדי שאצליח להיכנס למכנסי החתונה החדשים (והקצת לוחצים מלכתחילה) שלי…

מי שרוצה שנביא לו/ה משהו (3.33 3.23 שקל לדולר?!) וטרם אמר את דברו - זה הזמן.

להתראות בקרוב!!!

כן, עבר כבר המון זמן מהפוסט הקודם. הנה סגירה של כמה קצוות, כדי שנוכל להמשיך הלאה.
כריסמס. אז ענבר ועירית הגיעו בערב החג מסן פרנסיסקו הרחוקה כדי לחגוג ביחד איתנו את הכריסמס הראשון של כולנו אי פעם. לחגוג כהלכתו כמובן. ז"א, כמעט כהלכתו. ז"א, לחגוג ע"י קיום כל המנהגים הכיפיים כהלכתם (מישהו אמר מתנות?) ופחות מאלו המשעממים (מיסת חג המולד, מישהו?). אז מה היה לנו? היה לנו זר מקושט תלוי על דלת הכניסה (כן, כולל הסרט האדום). היתה שרשרת נורות צבעוניות על החלונות ועל הקיר נתלתה גרב אדומה מידה 74. ההוכחות כאן.

ארוחת החג החגיגית כללה מאכלי חג מסורתיים (טוב, כמעט - מקבץ אקלקטי של מאכלים מרחבי העולם. לציון הכמיהה לשלום עולמי כמובן). אני חושב שפתחנו במרק תירס מקסיקני ולאחריו פיתות לבנוניות (מנא'איש) עשויות היטב(…) יחד עם מטבל בלקני, "פשטידה של תמי" (הידועה כבר אצל אחדים מכם כ"פשטידה של אביעד") וסלט ישראלי (ערבי?). לקינוח התענגנו על עוגת שלושת החלבים (Tres Leches) - קינוח דרום אמריקאי שהוא היחיד שבאמת מקובל שם לאכול אותו בכריסמס. מצטער על הרשימה, רציתי דרך לזכור מה היה שם.

בבוקר התעוררנו כמו בכל כריסמס ומיד רצנו לעץ, שם חיכו לנו המתנות! (ולא, לא הפריעה לנו העובדה שעץ האשוח שלנו היה בעצם עציץ תירס גוסס…)

בשלושה ומשהו ימים שענבר ועירית היו פה ניסינו לבלות כמה שיותר, אבל היה לנו קצת קשה.אביגיל היתה חייבת ללמוד, אני לעבוד. האמת שמרוב השתדלות לשלב גם כיף וגם עבודה (לעתים בזמנים חופפים), יצאתי בסוף עם תחושת קרחות דו כיוונית מסוימת. לקח לפעם הבאה. דבר אחד מעניין שכן הצלחנו כולנו ביחד לעשות היה ללכת למופע בידור (בהעדר הגדרה טובה מזו) בשם "25 שאלות לשאול אמא יהודייה" של סטנדאפיסטית אמריקאית, יהודייה, לסבית, גרושה + ילד… נו, אני לא ממש התחברתי. החבר'ה יותר. קהל האמהות היהודיות הבוגרות התגלגל מצחוק (ומי שלא ידע צחוק אמריקאי בחייו - שיחק אותה!).

לשנה הבאה (ועוד אולי לפני זה) - בסן פרנסיסקו החמה!

נתחיל בסיכום חנוכה: היינו בשלושה אירועים. הראשון היה מסיבת חנוכה של חברה ללימודים של אביגיל, בה נחשפנו לראשונה לסצנה היהודית בבוסטון. הרוב המוחלט של הנוכחים יהודים לא ישראלים, ברמות קיום מצוות משתנות (ובהתאם לכך הביטויים החיצוניים - כיפה, כובע מצחייה, נטורל…). כולם נחמדים מאד, ואלו שדברנו אתם גם מרשימים מאד. כל אחד שם מסתובב עם רשימת תארים אקדמיים מהמוסדות המובילים בארה"ב, מפחיד. האוכל היה מצוין, לקחתי מתכונים.

המסיבה השנייה (Christnukkah Party) אורגנה ע"י השותפים לדירה של חברה ללימודים של אביגיל, ישראלית נשואה טריה לנורבגי, חולקת דירה עם זוג צפון אירופאים נשוי גם כן. הפעם דיברנו בעיקר איתה ועם שני חברים ללימודים נוספים של אביגיל. למרות שהתפיסה שלנו היא שהאירופאים דומים לנו יותר מאשר האמריקאים, במסיבה הזאת היה נראה שלפחות הצפון אירופאים די שונים מאיתנו. בזכותם יצא לנו להתוודע לתהליך ההכנה של Feuerzangenbowle (מדליק) ולטעמו (המיוחד).

האירוע השלישי היה ארוחת ערב אצל (נחשתם נכון) חבר ללימודים של אביגיל ואשתו, יחד עם עוד שני ישראלים שלומדים פה. היתה ארוחת ערב אינטימית עם אוכל מעולה ובעיקר ביתי. ביתי ישראלי. פשטידת גבינת עזים כמו שאמא עושה, עוגת ריבה ופירורים כמו של סבתא. אה, והיה גם דיון של שעתיים-שלוש (מי סופר) על פילולוגיה ערבית.

אתמול (שבת) קינחנו בארוחת צהרים יהודית מסורתית אצל זוג שהכרנו במסיבה הראשונה… הפעם הראשונה שלי בארוחת שבת אצל דתיים. היו ברכות, היו זמירות, היתה וודקה והיה קר (ולא היינו יכולים לשחק עם הטרמוסטט של ההסקה כדי שתחזור לפעול…). אני מקווה שאף אחד לא שם לב שהסלולרי שלי רטט פעמיים במהלך הארוחה.

מאז Thanksgiving העליתי 5 פאונד והעתיד לא נראה מבטיח. אתמול תכננתי ללכת לחדר כושר אחרי הארוחה, אבל בדרך חזרה הביתה, היה לנו קר כמו שעדיין לא היה לנו פה. ממש ממש קר. כשהגענו הביתה בדקנו באתר מזג האוויר מה קורה. אז היו רק מינוס חמש מעלות (נעים) אבל משום מה זה הרגיש (RealFeel) כמו מינוס 12. אכן. הלילה כבר מינוס 12 אמיתיים שמרגישים כמו מינוס 17. זה דחה את תוכניות חדר הכושר להיום, אבל בבוקר התעוררנו ליום חורפי וגשום, לאחר שלג רציני שהצטבר בלילה. אחרי הצהרים לא יכולתי יותר והייתי מוכרח לפחות לטייל קצת ברגל. אז יצאנו בלבוש ספורטיבי וגילינו שאנחנו לכודים. בגלל שהיה חם היום (כן, מעל האפס זה חם) השלג מהלילה נמס והכל רטוב ובוצי ואין אפשרות לחצות אף כביש בנעלי ספורט. חייבים מגפיים או נעליים גבוהות. עשינו סיבוב מסביב לבלוק שלנו וחזרנו הביתה. אגב, השבוע התקדמנו צעד נוסף (תרתי משמע) ורכשנו כל אחד זוג מגפיים. באינטרנט כמובן. ולא, זה לא רק השגעון שלי. את ההפנייה לאתר Zappos.com קיבלה אביגיל מהחברה הישראלית ממסיבה 2 והיא אפילו ביקרה קודם בחנות נעליים אמיתית, כזו שצריך לצאת מהבית (ולנקות את האוטו מהשלג) בשביל להסתכל על הנעליים שהם מוכרים, אבל המבחר שאפשר למצוא ברשת הוכיח עצמו.

אנחנו מגיעים ביוני לביקור מולדת. עוד לא תכננו מתי בדיוק, אבל יהיה נחמד לחגוג ביחד את שבועות (החג האהוב עלי - האוכל), את החתונה של סיגל אחותי ואת היומולדת (העגול) שלי. בדרך חזרה לארה"ב אנחנו חושבים לעצור איפשהו באירופה ולחגוג את יום הנישואין הראשון שלנו.

אהמממ. שלום. מזמן לא הייתי על המסך הזה ("כתיבת פוסט"), וכנראה שלמרות שאביעד עושה עבודה מצוינת בלעדיי, כדאי שגם אני אראה סימן חיים.

אז כן: אני חיה, אני לומדת, אני בפייסבוק, אני משמינה.

כרגע חזרנו מהמסיבה החברתית הראשונה שלנו. היא אורגנה על-ידי המחלקה להיסטוריה של המזה"ת (לא המחלקה שלי - בינם לבינינו מפרידות כמה מאות שנים) עם מיטב האנשים (שאנחנו לא מכירים) ועם מיטב האוכל (בקלאווה בטעם דואונאט, על-פי אביעד) ועם מיטב המשקאות (בירות שעולות $8 כל אחת, כפי שאביעד שם לב). שהינו שם כ-45 דקות ושיחקנו במי-יצליח-להתחיל-לדבר-עם-יותר-אנשים-שהוא-לא-מכיר. אני ניצחתי (1-0).

בלימודים אף פעם לא משעמם: יש כל הזמן הרצאות, כנסים, סדנאות, פעילויות ועוד (חשבתם שרק ב-מ.י.ט. יש?). לרובם אין לי זמן ללכת חוץ מסדנא אחת שאליה אני מגיעה בקביעות, על בלשנות שמית (ואני גם מתעתדת לדבר שם בסמסטר הבא). אבל מספיק להיות בשיעורים השוטפים כדי להרגיש את ה"רוח האנטלקטואלית" נושבת חזק. עם חלק מהאנשים אתה כל הזמן ב"מוד" של אקדמיות כי או שהם כבר כתבו מאמרים או שהם מעורים בספרות המקור (כי הם למדו ב-מדרסה או 6 שנים במצרים) או שסתם מאוד מאתגר לדבר איתם. מה שאני מנסה לומר: עם ההוא שכבר פרסם 2 מאמרים (ה-3 בדרך), או ההוא ששולט בערבית קלאסית כי הוא שיח' (ובוגר מ.י.ט.), או ההוא שיש עליו ערך בוויקיפדיה (!) - אני מרגישה קצת קטנה! (וכולם בשנה א', שלא נדבר על מי שבשנה ז' או ח').

אבל אני מאוד נהנית!!

לפני שבועיים (?, שבוע אחרי ניו-יורק) אירחנו לראשונה מישהי בביתנו! (לא סתם מישהי). היה קר אבל זה לא (?) הפריע לנו להסתובב ולהנות ולאכול במשך יומיים ואפילו היה לה נוח על המזרון המתנפח (או שהיא מנומסת). אנחנו מחכים לארח אותה שוב בעוד כחודש יחד עם בעלה היקר, וכן אני כותבת את כל זה כרמז אחד ענק!! כל כך נחמד כאן, אנחנו רוצים לחלוק את זה! האמת היא שהוריי היו כאן, ואמא עדיין כאן, אבל רוב הזמן בכלל לא היינו פה (וגם עכשיו כשאנחנו פה, אמא לא ישנה פה). אז בואו, קריסמס מתקרב, תהיו ספונטניים!

אגב קריסמס, עד התקופה הזו לא באמת הרגשתי שאני בארץ זרה, אבל עכשיו כשהם מתחילים עם כל הקישוטים והעצים והאורות - והקורררר - אני חייבת לומר שאני מרגישה קצת רחוק מהבית. אבל אז זה עובר

[תודה לאיילת ומילה.]

כשהיינו בניו יורק (אה - היינו בניו יורק. לפני שבועיים וקצת. יצאנו מוקדם בבוקר בראשון, חזרנו מאוחר בלילה בשני, באוטובוס הסיני (שהיה מלא באסייאתים ובסטודנטים אמריקאים). היה מגניב - ניו יורק במרחק 4 שעות נסיעה! היה לחוץ - חייבים להספיק לראות הכל! היה מרגש - 8 שנים לא הייתי בניו יורק. איזה כיף לחזור, ועוד עם אשתי! היה מעצבן - המון אנשים ברחוב, חלקם נתקלים בך בלי להגיד סליחה, חלקם מעשנים! היה נוסטלגי - ביקרנו בארומה…! יש תמונות)

אז כשהיינו בניו יורק נכנסנו לחנות הספרים בארנס אנד נובל (היינו צריכים לשירותים…) וראינו שם מדף ספרי ילדים על חג ההודיה (Thanksgiving).

היה מעניין לקרוא (כי לא באמת התמצאנו בפרטים. זכרנו משהו עם אינדיאנים) ולראות את ההבדלים בין הגרסאות השונות. הסיפור בגדול - אבותינו הגיעו לאמריקה אבל כמעט רעבו בחורף הראשון שלהם פה. באו כמה אינדיאנים ולימדו אותם לגדל תירס, דלעת ולצוד דגים ובחורף הבא כבר היה מלא אוכל. לכן אנחנו מודים בחג הזה לאלוהים (מישהו מבין את הקשר?) ועל פי הספרים המתקדמים יותר, גם לאינדיאנים.

כשהילדים האמריקאים גדלים מעט, הם מבינים מהר מאד שהחג הזה הוא (בדומה לשאר החגים) חגיגה בעיקר של צרכנות. החג עצמו נחגג ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר וכולל ארוחה עם טורקי (או הודי, תלוי מה יש ממזרח לך) ומאכלי תירס ודלעת (יאמי). יום השישי שאחריו נקרא 'שישי השחור', לא בגלל הפאונדים שנוספו לנו בלילה, אלא בגלל הכמויות האדירות של אנשים שנוהרים למרכזי הקניות (בעיקר ה-outlets) כדי להנות מהמבצעים ביום שמציין את תחילת עונת הקניות של החגים (כריסמס וראש השנה). מדובר בטירוף שלם שכולל פתיחה של סניפים של רשתות קניות כבר ב-4(!) בבוקר (בסט ביי אוהבים לישון עד מאוחר - כל הסניפים נפתחים רק ב-5), כולל פרסומים מאסיביים, דיווח עיתונאי מרתק במהדורת החדשות של כתב שקופא מקור יחד עם כמה עשרות אנשים מטורפים שמחכים מ-10 בלילה לפתיחה ב-4 כדי להספיק לקנות את מה שהם (לא באמת) צריכים. אפילו אמזון (הפייבוריט שלי) השיקה אתר מיוחד לאירוע - www.amazon.com/blackfriday.

את החג עשינו אצל ולרי, דודה של אביגיל, יחד עם ההורים שלה שהגיעו מהארץ ועוד בני משפחה מארה"ב, שהגיעו כולם לפרבר ליד פילדלפיה, פנסילבניה (רק שעה וחצי מאנאפוליס, מרילנד). הגענו ברכבת - 6 שעות של נסיעה בכיף, עם שקע חשמל ללפטופ בכל מושב, כך שרוב הזמן ראינו טלויזיה/סרטים (אביגיל נצלה הזמן גם ללימודים). את הקניות שלי עשיתי און ליין (מיקסר - תודה לסבתא, רסיבר, רמקולים וכמה ספרים), כך שאת יום שישי החלטנו לבלות בפילדלפיה (פעם ראשונה שלי) ולא בפקקים. בפילדלפיה היה בעיקר קר (הרוח, הרוח). הספקנו לטייל בעיקר באזור ההיסטורי, במה שנקרא Independence National Historical Park, שבמרכז המבקרים (המושקע) שלו העובדים לבושים במדי ריינג'רים, כמו בפארקים בהרים… ראינו סרט על התהליכים שהובילו להכרזה על העצמאות, למדנו על בניימין פרנקלין וחבריו, התרשמנו מפעמון החירות וראינו עותקים של הכרזת העצמאות והחוקה (הכל קרה שם). אבל את העיקר כנראה פספסנו - 'מדרגות רוקי'. המדרגות של מוזיאון האומנות של פילדלפיה עליהן טיפס בריצה רוקי האגדי…

היום הלכתי יחד עם עינב (ישראלית), מורה (אמריקאית עם אבא קשמירי) ופטימה (ספרדיה עם אבא סורי) לשמוע את נועם חומסקי (אמריקאי עם שם ישראלי) במיט (הוא מלמד שם כבר 56 שנה רצוף…), במסגרת שבוע זכויות האדם של אמנסטי. בגדול, הוא קרא למעורבות של האקדמיה והאקדמאים (בהווה ולעתיד) בחברה. אני מודה שהלכתי להרצאה בעיקר כי הוא סלבריטי; את דעותיו אפשר לקרוא בכל מקום. הסטודנטים אכן התייחסו אליו ככזה - בסוף ההרצאה ניגשה אליו מישהי והגישה לו במתנה חבילת שוקולדים שווים ועשרות אנשים אחרים ניגשו ללחוץ יד, להצטלם ולקבל חתימה.