אי שם מעבר לים

עוד 7 ימים בדיוק אנחנו נוחתים בבוסטון. וואו.

יום עמוס עבר על כוחותינו. הבוקר החל במכירת הרכב האחרון שעוד נותר לנו. מסתבר שחתימה על זכרון דברים אין באמת פירושה סיום עסקה. נהפוך הוא: הרוכש רואה במסמך זה נקודת פתיחה למשא ומתן. מעבר לכך שהוא טרטר אותנו מעט (קבענו להיפגש בדואר; כשהגענו ביקש שנאספו מביתו; פתאום נזכר שהוא רוצה בדיקה במוסך; גם לאחר שהבדיקה במוסך הסתיימה היינו צריכים לחכות כי האדון בבנק) - מעבר לכך, הוא ניסה במשך חצי שעה להוריד אותנו במחיר, אותו מחיר שהוא חתם עליו בזכרון דברים. בסופו של דבר התפשרנו על הוצאות העברת הבעלות..

התחנה הבאה - שילוח. אנחנו שולחים מעט מאד דברים בשילוח ימי; בעיקר ספרים ופיצ'פקעס. בשביל התענוג צריך לשלם לפחות $1000 למשלוח של 4 מ"ק. הערכנו שיש לנו פחות מ-2 קוב לשלוח ולכן חשבנו לשלוח גם שתי כורסאות שלא היינו בטוחים לגביהן. החבר'ה הגיעו לאחר איחור אופנתי של שעתיים, ארזו הכל בארגזים ואז הודיעו שאין סיכוי שיהיה מקום לכורסאות באותם 4 קוב. הבעיה היא שמדידה פשוטה של הארגזים העלתה שהנפח שלהם הוא 1.5 מ"ק ולא 4. זה כמובן לא שכנע את החבר'ה. לטענתם במשאית הכל משתנה, ובכלל יש גם ארגז וממש ממש אין פה עוד מקום ושכדאי שנפסיק לחלום. הייתי צריך לעלות למשאית אחרי שהעמיסו הכל כדי למדוד שוב יחד איתם. באורח פלא נפח ערימת הארגזים היה גדול מסכום נפח ארגזיה; נמדד נפח של 2.5 ק"ב (כן, כולל 1 קוב של אויר שנוצר מסידור לא מוצלח במיוחד של הארגזים במשאית). בשלב זה נסדקה מעט חומת ה-4 קוב, והורשנו לשלוח כורסא אחת. אחרי עוד ויכוחים - שתיים. לתומנו חשבנו שחברת שילוח בינלאומית תנסה לעבוד בסטנדרטים בינלאומיים. לתומנו.

חוץ מזה, חברים המשיכו לזרום ולתפוס מכל הבא ליד; עם חלקם ניצלנו ההזדמנות כדי להיפרד. מועקה מסוימת עם רדת החשיכה על ביתנו הריק…