הלילה אנחנו עוברים לשעון חורף, מה שאומר שנחזור להיות GMT-5 - הפרש של 7 שעות מישראל. באסה.
חוץ מזה, במסגרת עדכוני התקשורת (האינסופיים?) - אני זמין מעתה במספר 1-617-500-3468. חיוג למספר הזה יצלצל בסלולר, במחשב ובטלפון בעבודה שלי בו זמנית. שירות (חינם) של חברת GrandCentral שנקנתה לא מזמן ע"י גוגל, במסגרת פעילותה בתחום הטלפוניה. מעניין גם שירות ה-144 שגוגל מספקת (שוב חינם) ע"י מספר 1-800. השיחה מתבצעת עם מענה ממוחשב כאשר המשתמש פשוט צריך להגיד באנגלית איפה ומה הוא מחפש. הספקולציות הן שגוגל הקימה את השירות הזה רק כדי לאסוף מדגם ענק של דגימות קול אנושיות שיעזור לה לפתח יישומים כגון מנוע חיפוש קולי.
ד"ש למשפחת עמיר-טרימבובלר.
אז קצת באיחור - ביום רביעי חגגנו את 'ליל כל הקדושים', או בישראלית - פורים עם דגש על דלעת, רוחות רפאים ובתים הרדופים בהן וממתקים. ברחובות היה ממש נחמד. בתים מקושטים וילדים (עם ההורים) בסיבובי הממתקים המסורתיים. הלכנו למסיבת פורים בבית של חברה ללימודים של אביגיל בשם מארייטה. ובכן, באנגלית המונח מדויק יותר - get together. כיוון שהבנו שבמסיבות Halloween מגיעים מחופשים, ואף ראינו אנשים ברחוב באותו יום מחופשים, די נלחצנו שאין לנו תחפושת. אביגיל אפילו הלכה לסופר לחפש משהו סמלי אבל ללא הצלחה רבה. למזלנו, ברגע האחרון היתה לי הברקה והחלטתי שאתחפש לדלעת. ז"א אלבש חולצה כתומה (נשארה לי מימי ההתנתקות העליזים) ואז גם נזכרתי במכנסי פיג'מה קצרים וכתומים (עם ציורים של רוחות רפאים!) שיש לי. לבשתי אותם על טרנינג ארוך. אביגיל מצאה גם היא חולצה כתומה (מעתיקנית!) גם טרנינג שחור וגם קוקיות כתומות…
מיותר לציין שפרט אלינו אף אחד לא הגיע מחופש / לבוש כמו טמבל…
היה… מעניין! בהחלט. חבורה של 20 חנונים מהרווארד ו-מיט. חצי מזרח אסייאתים, קצת אירופה וישראל ושניים וחצי אמריקאים אמיתיים. יושבים, אוכלים קרפים צרפתיים, מרק עוף אסייאתי וקוביות גבינת צ'דר עם אננס. פיוז'ן. לידי ישבה איזו ילדונת שלטענתה יש לה כבר תואר ראשון והיא מורה בבי"ס יסודי כבר 4 שנים. לא הפסיקה לקשקש וקראה לנו מספרי ד"ר סוס. חבר של מריאטה הביא את הכינור שלו והפליא בוירטואוזיות שלו אך התבשם מאהדת הקהל ובמקום לפרוש בשיא המשיך לנגן ולנגן עד שהורד מהבמה באכזריות (ז"א באכזריות אמריקאית - קריאת התפעלות מזויפת מלווה בחיוך בזווית מאד מסוימת שאמור לסמן לך שנמאסת).
ההנאה שלי באירועים כאלו נובעת, כפי שאפשר לצפות, בעיקר מהחוויה האנתרופולוגית. אנשים מכל כך הרבה סוגים יש פה. לפני כמה ימים בארוחת צהרים ישבה שולחן לידי חבורה של 3 נשים אפריקאיות-אמריקאיות וגבר אפריקאי-אמריקאי. הבנות נשמעו כמו וופי גולדברג ב-Sister Act. הם פשוט דיברו בכזו אנגלית אפריקאית-אמריקאית מגניבה. כבדה אבל כזו שאני עדיין מצליח להבין ושמלאה בקריאות 'Oh my Lord!' ו-’sister'. מאז מורה היא אחותי (Yo sis! S'up?) ואני לא מפסיק לשבח את האל (Praise the Lord!).
בסוף השבוע הקודם הגיע המשלוח שלנו מישראל (באיחור של חודש ובחוסר של ארגז אחד מתוך 25). בקרוב הפוסט שיסביר לכם ולמכריכם למה אסור, אסור, אסור להתקרב ל-'אלפא שילוח בינלאומי' הידועים גם בשם 'גאמא שילוח בינלאומי' וגם בשם (שכה יהיה לי טוב) 'אומגה שילוח בינלאומי'. אבל במקום לפרוק את הארגזים, נסענו מערבה לטיול השלכת שלו ציפינו כל כך הרבה זמן. נסענו מערבה כחצי שעה, רק כדי לגלות שאנחנו כבר אחרי השיא… העצים חלקם כבר ערומים וחלקם ירוקים, כך שהסתבר לנו בדיעבד שטיול השלכת שלנו היה שבועיים קודם כשנסענו דרומה לאיקאה. אבל זה לא אומר שלא נהנינו - התרשמנו בדרך מחוות חקלאיות שמלאות בדלעות על כל סוגיהן (ובהרבה רוכשי דלעות) וגם הקפנו ברגל את Walden Pond - אגם נחמד עם חשיבות היסטורית כלשהי, שאולי אביגיל, אם יצא לה אי פעם לכתוב לכם שוב (לפני טקס קבלת התואר ז"א), תוכל להרחיב עליה (לא כל כך הקשבתי…).
