הכל התחיל ביום שני בבוקר. כמו בכל יום שני ב-10am, ישבתי בחדר 10-250 והמתנתי לתחילת שיעור הביולוגיה. המרצה, Eric Lander, עומד בראש המכון שלי (כפי שסיפרתי פה בעבר) והוא עושה רושם של אדם מקצועי ומורה בחסד. זו הסיבה ששתי הדקות הראשונות של השיעור הרגישו לי קצת מוזר. אריק פתח את השיעור ב-'אתם בטח כולכם עייפים היום', והוסיף: 'איזה משחק היה אתמול, אה?'. הוא המשיך ואמר שה-World Series הולכים להיות אירוע ענק, ולמרות שהוא לא מלמד אותנו בארבעת השיעורים הבאים, הוא מקווה שנעקוב אחרי המשחקים ונחזיק אצבעות כולנו ל-Red Sox. הקהל הגיב בקריאות עידוד, חוץ מתלמיד אחד שצעק 'Go Colorado!'. אריק, בתגובה, הסביר שהוא מבין שאנחנו נמצאים במוסד אקדמי ולכן יש פה תלמידים מכל המדינות (של ארה"ב), אבל אין מה לעשות והקבוצה הרשמית של קורס 7.012 היא ללא ספק ה-Red Sox…
ובכן, בוסטון כולה באקסטזה מאירועי הספורט האחרונים והבאים עלינו לטובה, וכרגע בעיקר מקבוצת הבייסבול שלהם - Boston Red Sox. בקיצור רב, הקבוצה זכתה ב-2004 באליפות ארה"ב לאחר 80(!) ומשהו שנה שבהן לא זכתה באליפות. היא משחקת משנת 1912 באצטדיון המפורסם (והמיושן משהו אך מלא באווירה, אני מניח) Fenway Park. בשנים האחרונות היא נרכשה ע"י מישהו שמוכן להשקיע בה לפחות כמו שמשקיעים ב-New York Yankees, מה שכנראה הביא אותה לזכות בליל ראשון באליפות באחת משתי ליגות הבייסבול האמריקאיות. המנצחת בליגה השנייה היא הקבוצה של קולורדו ומשחקי ה-World Series שמתחילים פה הערב, הם למעשה סדרה של שבעה משחקים בין שתי קבוצות אלו בלבד. כמה מתאים לאמריקאים לקרוא לתחרות של קבוצות אמריקאיות בשם אליפות העולם…השגעון כל כך גדול עד שדייב, אחד השותפים שלי לחדר בעבודה, איתו לא ממש דיברתי חוץ מביום הראשון שלי בברואד (הוא רופא ואני הרגשתי טוב בשבועות האחרונים), לא יכול היה לעצור עצמו ואיך שהגעתי הבוקר שאל אותי אם אני מודע לכל מה שקורה עם ה-Sox והסביר לי בחצי שעה כל מה שרציתי(?) לדעת על בייסבול בכלל ועל ה-World Series בפרט. בין השאר הוא הודה שהמשחק עצמו ממש משעמם (ואורך כ-3 שעות) אבל זו ההזדהות עם הקבוצה שהופכת את הכל למרגש; הוא הסביר שנהוג לאהוד את הקבוצה של המדינה/עיר בה גדלת (ולכן המשחקים הם למעשה "מלחמה" בין מדינות); והוא לא שכח לספר לי על מטוס הקרב שעובר מעל האצטדיון במהלך המשחק. שאלתי אם מדובר במטוס עתיק דמוי הספיטפייר האגדי של יעקב (רק 5 דקות מב"ש) טרנר. אבל לא - מדובר במטס של F-18 של חיל האויר האמריקאי שמרעידים את כל האזור. עברו פה לפני 10 דקות. גם אני לא האמנתי, אבל אפשר לראות פה. אין לי ולו מושג איך זה עובד.
בבית הסטודנט של הרווארד יש הקרנות של המשחקים. אולי נלך עוד מעט לראות על מה המהומה.
ולעדכון סוף השבוע: בשבת בילינו ברוטו יום שלם בקניות נוספות באיקאה (סוף סוף יש לי שולחן עבודה!). יום ראשון היה עוד אחד מהימים המקסימים שהיו פה לאחרונה (באופן חריג מאד לאוקטובר) אז יצאנו לטיול אופניים על גדות הנהר. לצערנו חנות השכרת האופניים היתה סגורה מסיבה כלשהי (יום ללא אופניים?) ולכן הלכנו ברגל על גדת הנהר. עדיין נחמד מאד והיה אפשר להתרשם קצת גם מצבעי השלכת. נקווה שבסופ"ש הקרוב ייצא לנו לנסוע לטיול שלכת אמיתי. אה, וכמובן - ניסיתי להכין בעצמי את סלט האבוקדו האגדי שאבא שלי נהג להכין לי בכל סופשבוע (בעונה). יצא דומה אבל לא קרוב מספיק לטעמי. כנראה שזה היה סוג לא מתאים של אבוקדואים (ארבעה קטנים ב-$5). אתמול הכנתי שוב ויצא טעים כמעט כמו המקור. כמעט.
אזהרה: הפוסט הבא מכיל בעיקר מידע יבש על שירותי התקשורת בהם אנחנו משתמשים. אפשר לדלג לסופו על מנת לצפות בסרט דוקומנטרי קצר אודות חייו של הסנאי המצוי.
בימים האחרונים היינו מעט מוגבלים מבחינה תקשורתית: לסלולרים שלנו אין קליטה בתוך הבית (כך המצב מאז עשינו מנוי), הטלפון הקווי שהיה פה מהדיירים הקודמים ושהשתמשנו בו כדי לקבל שיחות וכדי לחייג למספרי 1-800 בוטל, ובג"צ הפסיק לנו את המנוי בשירות ה-VOIP של בזק בינלאומי שבמסגרתו היה לנו פה קו ישראלי לכל דבר.
אז עשינו כמה שינויים במערך התקשורת (הסבוך) שלנו:
החלפנו את החברה הסלולרית מ-AT&T ל-Verizon, להם יש קליטה גם בבית שלנו… תוך יום הגיעו הטלפונים בדואר. פה העבירו כבר את החוק על ניידות מספרי טלפון בין חברות סלולריות והתהליך אכן פשוט ביותר: מדברים עם נציג של Verizon ותוך חצי שעה המספר שלך מצלצל בטלפון החדש והמנוי בחברה הקודמת נסגר. אז עכשיו אפשר להשיג אותנו בסלולרים בכל מקום ושעה. היאח!
כיוון ששיחות נכנסות לטלפונים סלולרים פה עולות כסף למקבל השיחה, רצינו גם קו נייח בדירה. קו שכזה עולה כ-$30 לחודש בחברת טלפונים מסורתית. מה שמצאנו בסוף זה חברה בשם Gizmo Project (לא נשמעת מקצועית כ"כ, אני מודה), שמציעה לנו מספר טלפון בבוסטון לקבלת שיחות נכנסות במחשב בעזרת החייגן שלהם (דמוי סקייפ). ננסה איך זה עובד ב-$8 לשלושה חודשים. המספר הוא 1-617-671-1320. אפשר גם להשאיר הודעות, אותן אנחנו מקבלים לאימייל. בשירות דומה שלה השתמשתי כשהייתי צריך תא קולי אמריקאי כשחיפשתי פה עבודה מישראל. עבד מצוין.
בשביל לבצע שיחות החוצה כשאנחנו בבית אנחנו משתמשים בסקייפ. שלושה דולר לחודש קונים לנו שיחות ללא הגבלה לארה"ב (וקנדה), ושיחות לישראל עולות לנו 2.1 סנט לדקה (לקו נייח).
אוקיי, אז באמת הרבה יותר קשה לתחזק בלוג כשאתה עובד במשרה מלאה, אני מודה. ההתפתחות העיקרית פה בימים האחרונים - מזג האויר. הנ"ל התחלף (ביום בהיר אחד) לסתווי, או במונחים ישראליים - חורף תל אביבי קר במיוחד. השמיים רוב הזמן אפורים, הטמפרטורה בבוקר חד-ספרתית (אבל היי - עדיין מעל לאפס!) ומגיעה בשיא לכ-16 מעלות. גשם יורד לפרקים וללא התרעה מוקדמת (שמשי ובהיר כשאני יוצא להפסקת צהרים, אפור וגשום בחזרה…) והחימום בדירה שלנו כבר החל לפעול בלילה ובבוקר תוך שהוא ממיס דברים שהשארנו בטעות בצמוד לרדיאטורים…
בעבודה אני ממשיך בעיקר לקרוא מאמרים וספרים, וגם קצת להתנסות בכלי המחקר שפיתחו פה. בהזדמנות הקרובה אפרט פה על המחקר הספציפי עליו אתחיל לעבוד בקרוב. אביגיל גם תפרט על חברים מעניינים ללימודים אותם היא פוגשת. בינתיים, הנה כמה מילים על מספר חוויות אחרונות:
אולי יצא לכם לשמוע בשבוע שעבר על טקס הענקת פרסי האיג-נובל. מסתבר שהטקס הזה נערך ברחוב שלנו, באותה כנסיה ענקית (שהיא למעשה כבר זמן מה לא כנסייה אלא היכל הזכרון של הרווארד). לטקס לא הלכנו (עולה כסף…) אבל יומיים אחרי הטקס (שבת) הלכתי ל-MIT לאירוע שהוא הגרסה המדעית (והחינמית) של הטקס הנוצץ, בו כל אחד ממקבלי הפרס של אותה שנה נותן הרצאה של 5 דקות על המחקר שלו. האולם היה מלא באנשים צמאים לידע (ובעלי הרבה זמן חופשי) - בקיצור, גיקים כבדים שחבל על הזמן. אחד כתב על הלוח את רשימת כל המחקרים הזוכים של אותה שנה, בכתב מראה… שני, שנענה לבקשת המנחה לשני מתנדבים, הסתבר כבעל שעון יד בינארי ולכן לא יכול היה למלא את תפקיד מודד הזמן בהרצאות… והבחור שלידי שפשוט התלהב (כמו רוב הקהל) מכל שטות מבדחת לכאורה שנאמרה שם תוך מחיאת כפיים מטורפת ופשוט חירפן אותי. ההרצאות היו בכללן די מעניינות. בסופו של דבר מדובר במחקרים אמיתיים, גם אם מעט ביזאריים.
ואם כבר נגענו בדברים מוזרים שקורים ב-MIT: היום החלטנו לחגוג 38 חודשים לדייט הראשון שלנו בבראנץ' שוקולד שאורגן על ידי אותה מעבדה אגדתית למדעי השוקולד. ובכן, ציפינו לכמויות אדירות של שוקולד בל צורותיו, אבל לאכזבתנו גילינו שכשאומרים בראנץ' מתכוונים לפנקייק'ס, קרפים וואפלים בלגיים, ושעל מנת להתאים אותם לאירוע שוקולד מוסיפים לכל אחד מהם קמצוץ של שוקו-צ'יפס. האירוע הפתיע אותנו בצנעתו אבל האווירה הייתה בייתית ומעניינת. מחוץ לאולם בו נערכה הסעודה עמדה מכונה אוטומטית לממכר חטיפים. שמנו לב שיכולנו לסדר לעצמנו ארוחת שוקולד משלנו עם הרבה יותר שוקולד בעזרת חמשת הדולרים שתרמנו, כנהוג וכמצופה, למעבדה למדעי השוקולד… חוץ מזה היה נחמד לטייל על שפת הנהר (גם היום היתה צעדה למען סכרת(!) אם כי צנועה יותר. הייתכן שמדובר בצועדים האחרונים מצעדת הענק של לפני שבועיים?). מישהו אמר תמונות?
ליד העבודה ישנו חניון מכוניות מופלא בן 5 קומות. מופלא כי כשעולים במעלית לגג שלו, במקום מכוניות מגלים גן מטופח, כולל הכל - דשא, פרחים, שבילים וספסלים. גן שאם היה ממוקם בקומת הרחוב כבר מזמן היה לו שם והוא היה מצוין במדריכי התיירים כפנינה עירונית. במדריך שלי הוא מקבל 5 כוכבים.
אני חושב שאביגיל כתבה פה כבר בעבר שקומקומים חשמליים לא ממש פופלאריים פה. אבל אנחנו התעקשנו ואנחנו הבעלים הגאים של אחד כזה. בדרך כלל זו אביגיל שמכינה (ושותה) קפה/תה. אבל לא מזמן יצא לי להרתיח מים בעצמי וכשפתחתי את מכסה הקומקום משהו היה נראה לי מוזר - גוף החימום המתכתי הנמצא בתחתית הקומקום מבריק! בארץ זה נראה ברור שאחרי שמרתיחים מים שלוש פעמים גוף החימום הופך מט ובהמשך הופך למצופה אבנית. פה לא. אבחנה שהיה חשוב לי לשתף, מצטער.
עוד תופעה חביבה - כשהולכים ברחוב, מדי פעם נכנסים לעננה בלתי נראית של ניחוח כביסה נקייה, המשרה תחושת רעננות ורצון להתכרבל. ברוב הבניינים פה יש בקומת המרתף חדר כביסה והאויר החם של מייבשי הכביסה בדר"כ מועבר בצינורות אל מחוץ לבניין, מעט גבוה מהמדרכה. די נחמד, וקורה גם באזורי בילויי - אתה עובר ריח של מסעדה תאילנדית, פיצה, כביסה…
גם הרווארד וגם MIT משופעים באירועים לקהל הרחב - חינמיים או בהנחה לסטודנטים/עובדים. נרשמתי לקבל מיילים על אירועים של MIT ואתמול קיבלתי מייל שבו בין השאר סופר על תהלוכת פילים(!) שאמורה לעבור היום ברחוב הראשי של קמברידג' בתוך MIT, בשעה 10:30. התהלוכה היא חלק ממסע יח"צ לקרקס שמגיע לבוסטון בכל שנה. אז לקחתי שוב את המצלמה לעבודה, והנה התוצאה:
מטורף, לא?
טוב, האמת שהסיפור הולך קצת אחרת: בבוקר באמת לקחתי את המצלמה ובעבודה שאלתי את Maura אם היא רוצה ללכת איתי לראות פילים צועדים ברחוב הראשי; היא חשבה שאולי לא הבנתי כל כך את האנגלית בפרסום אבל גילתה רוח ספורטיבית (ורחמים?) והצטרפה אליי. חיכינו 5 דקות, 10, 20 וגם 30 אבל לא פילים ולא יער. בשלב זה היא הייתה בטוחה שלא הבנתי את האנגלית נכון… אבל הבון הבנתי, ואין לנו מושג מה עלה בגורלם של אותם פילים שלא הופיעו השנה. התמונה למעלה היא מהמצעד ב-2005.
דבר נוסף מעניין ב-MIT היא המעבדה למדעי השוקולד. מטרתה להפיץ את ההערכה לשוקולד ברחבי הקמפוס וליצור הזדמנויות ללימוד, הערכה וסיפוק התשוקה לשוקולד (תרגום חופשי מאד). בין השאר היא מארגנת בקרוב בראנץ' שוקולד (הכניסה חופשית), סדנאות שוקולד, תחרות הכנת טראפלס ועוד. לא מאמינים? כנסו.
אז הגעתי אתמול לעבודה. 08:45 בלובי, לקחו אותי ועוד ארבעה חדשים ל-orientation של Broad. כיוון שאנחנו שייכים מנהלית ל-MIT, בשבוע הבא יש לי את ה-orientation של MIT. אחרי שלב הברכות והטפסים (סופסוף היה שימוש לגרין קארד שלי), הגיע איש התמיכה הטכנית להסביר על המערכות והחוקים והדרכים לקבלת עזרה. הרוב משעמם כמובן, אבל היה מעניין לשמוע אותו חוזר 13 פעם על כך שהם שם בשבילנו תמיד (למען עתיד ילדינו, פחות או יותר), שהם ידאגו מאד להקפיד על הפרטיות שלנו ולכן לעולם לא יפעילו את המחשב שלנו או יישתלטו עליו מרחוק ללא אישורנו, והעובדה שנפח המידע שנשמר בברואד הוא 1.2 פטה בייט. אחריו היתה הרצאה משעממת עוד יותר של אחד מהחבר'ה של מחלקת הבטיחות הסביבתית או משהו כזה. החלקים הפיקנטיים: יש בברואד מעבדות בסיכון ביולוגי BL3 (מתוך 4), יש מעבדה רדיואקטיבית ויש מעבדה עם שדה אלקטרומגנטי גבוה. אך אל חשש, לא ניתן להיכנס אליהן עם הכרטיסים שלנו.
אחרי ההרצאות הלכנו לבית הסטודנט, שם הוצאתי את תג העובד שלי וקניתי כרטיס "חופשי חודשי" לתחבורה הציבורית פה (רכבת ואוטובוס) - $30 במקום $60. חטפתי איזה בוריטו וחזרתי לברואד. המזכירה הראתה לי את החדר שלי. טוב, לא בדיוק חדר - שולחן. מדובר בשטח מלבני ארוך שמחולק למחיצות (כמו באופן ספייס) אשר יוצרות חללים שבכל אחד מהם שני שולחנות ארוכים, אותם חולקים ארבעה אנשים. אף אחד חוץ ממני לא היה שם באותו יום. השולחן שלי צמוד לקיר החיצוני העשוי כולו זכוכית, שזה די נחמד, ויש לי נוף לאותו קומפלקס מוזר של MIT. מה שעוד מוזר הוא שכל השטח הזה נמצא בקצה של מעבדה (BL1) ולכן אסור להכניס לשטח הזה מים ואוכל (גם לא בבקבוק סגור, גם לא בתיק), אסור ללעוס מסטיק וגם אסור להתאפר בעת השהייה בשטח המעבדה. את הכל אפשר לעשות ב"חדר הפסקה" (break room) שממוקם מחוץ למעבדה, וכולל גם מטבחון. מעבר אחד של המעבדה, שנמצא מימיני, נראה ככה:
אז קצת צפוף והרבה רועש (גם בחדרים אמיתיים שאינם במעבדה. עבדתי על Hotel Computer באחד מהם, וגם בשיחות עם אנשים הם ציינו את הרעש המפריע. הרבה אנשים גם עובדים תוך שמיעת מוזיקה באוזניות. לכל קומה גם יש ספריית MP3 משלה). בחדר לידי יושבת Maura שהיא ה-Associate Comp. Biologist הנוספת בקבוצה של ג'יל. היא הגיעה לפני חודש ועכשיו היא עוזרת לי להתאקלם. יצאנו לצהריים יחד ודי התחברנו, אני חושב. פגשתי היום גם את האחראית על המעבדה, שהיא אישה פולניה בשם Jadwiga שאוהבת לדבר ובעלת אופי חם, (ועל כן?) מאד לא אמריקאי. היא כינתה בחיבה את ג'יל "אישה יהודייה קשוחה" (לא ידעתי) ולקחה אותי לסיבוב היכרות עם כל מי שיושב במעבדה פחות או יותר. ממש יפה מצידה כי אנחנו תקועים שם יחד עם כל הביולוגים האלו שבכלל לא מהקבוצה שלנו וקצת קשה (לי לפחות, אבל לא רק לי) להציג את עצמי לכל מי שאני פוגש במסדרון. השולחן שלי נראה כרגע כך:
את ג'יל פגשתי רק היום. היתה דווקא חביבה (יחסית). נתנה לי הפניות לספרים ומאמרים שכדאי שאקרא, סיפרה בגדול על פרויקט קיים שהיא רוצה שאכנס אליו בקרוב ועל אחד עתידי חדש. נשמע מאד מעניין. בגדול החודשים הקרובים יוקדשו, לדבריה, בעיקר ללימוד. הרבה גנטיקה וביולוגיה של הסרטן. מבחינה טכנית, חוץ מהאימייל המגניב למעלה (שכנראה לא אשתמש בו בכלל) יש לי אימייל דומה רק עם סיומת broad.mit.edu שישמש אותי בעבודה, קיבלתי מחשב נייד MacBook Pro (הפעם הראשונה שלי עם Mac, ולמעשה הלפטופ הראשון שלי. מרגש.), החיבור לאינטרנט פה מטורף (הורדתי דברים ב-2MBytes לשנייה), וכשמחפשים מאמר ב-Google Scholar הוא מזהה שאתה נמצא ברשת של MIT ופשוט כל המאמרים ניתנים לצפייה ב-Full Text מיידית.
