יום 6.
היום הוקדש בעיקר לאריזת מזוודות. חמש המזוודות שהקצבנו לעצמנו יהפכו כנראה לשלוש וחצי+2 טרולי+מחשב נייד+תיק צד (כפי שאביעד צפה. הוא תמיד האופטימי מבינינו). כנראה נשלם על משקל חורג אבל זה יוצא זול משמעותית משירות הדואר המהיר לארה"ב… חוץ מזה פינינו עוד קצת את הבית ואביעד סתם את החורים. בקיר.
השוס של היום היה בתחילתו. ניצלנו שובר יומולדת שאביעד קיבל מהעבודה כדי לאכול ארוחת בוקר ב'נועה ביסטרו' ביפו. את זה אני בטוחה שלא נראה בבוסטון (?). נראה שאת הדגש במקום הזה לא שמים בהכרח על האוכל אלא על כל החוויות הסובבות אוכל. או ליתר דיוק, מה שעושים אחרי אוכל (אם מישהו מכיר את 'ספר הקמצנים' של אל-ג'אחז, יש קטעים המתארים ערבוב דומה). המקום (פסאז' שהוסב למסעדה) מעוטר בניאגרות הפוכות התלויות על הקיר; מאחד החלונות תלויים תחתוני סבתא לייבוש (והם לא נקיים); על אחד הקירות תמונת אשה ערומה שהחלק החשוף הבולט ביותר שלה הוא החלק התחתון של העכוז; ושטיפת הידיים בשירותים היא חוויה של ממש (קונסטרוקציה של קערות וצנורות שמחוברים למה שהיה פעם דוש), מה שהותיר - אותי לפחות - זמן רב מעבר לרגיל ב'מקום החשוב'. גם ארוחת הבוקר היתה טעימה.
עוד 7 ימים בדיוק אנחנו נוחתים בבוסטון. וואו.
יום עמוס עבר על כוחותינו. הבוקר החל במכירת הרכב האחרון שעוד נותר לנו. מסתבר שחתימה על זכרון דברים אין באמת פירושה סיום עסקה. נהפוך הוא: הרוכש רואה במסמך זה נקודת פתיחה למשא ומתן. מעבר לכך שהוא טרטר אותנו מעט (קבענו להיפגש בדואר; כשהגענו ביקש שנאספו מביתו; פתאום נזכר שהוא רוצה בדיקה במוסך; גם לאחר שהבדיקה במוסך הסתיימה היינו צריכים לחכות כי האדון בבנק) - מעבר לכך, הוא ניסה במשך חצי שעה להוריד אותנו במחיר, אותו מחיר שהוא חתם עליו בזכרון דברים. בסופו של דבר התפשרנו על הוצאות העברת הבעלות..
התחנה הבאה - שילוח. אנחנו שולחים מעט מאד דברים בשילוח ימי; בעיקר ספרים ופיצ'פקעס. בשביל התענוג צריך לשלם לפחות $1000 למשלוח של 4 מ"ק. הערכנו שיש לנו פחות מ-2 קוב לשלוח ולכן חשבנו לשלוח גם שתי כורסאות שלא היינו בטוחים לגביהן. החבר'ה הגיעו לאחר איחור אופנתי של שעתיים, ארזו הכל בארגזים ואז הודיעו שאין סיכוי שיהיה מקום לכורסאות באותם 4 קוב. הבעיה היא שמדידה פשוטה של הארגזים העלתה שהנפח שלהם הוא 1.5 מ"ק ולא 4. זה כמובן לא שכנע את החבר'ה. לטענתם במשאית הכל משתנה, ובכלל יש גם ארגז וממש ממש אין פה עוד מקום ושכדאי שנפסיק לחלום. הייתי צריך לעלות למשאית אחרי שהעמיסו הכל כדי למדוד שוב יחד איתם. באורח פלא נפח ערימת הארגזים היה גדול מסכום נפח ארגזיה; נמדד נפח של 2.5 ק"ב (כן, כולל 1 קוב של אויר שנוצר מסידור לא מוצלח במיוחד של הארגזים במשאית). בשלב זה נסדקה מעט חומת ה-4 קוב, והורשנו לשלוח כורסא אחת. אחרי עוד ויכוחים - שתיים. לתומנו חשבנו שחברת שילוח בינלאומית תנסה לעבוד בסטנדרטים בינלאומיים. לתומנו.
חוץ מזה, חברים המשיכו לזרום ולתפוס מכל הבא ליד; עם חלקם ניצלנו ההזדמנות כדי להיפרד. מועקה מסוימת עם רדת החשיכה על ביתנו הריק…
